רק רציתי שתדע פרק 1

ליעם שלי, כבר חצי שנה שאתה לא נמצא כאן, חצי שנה של געגוע וכאב, חצי שנה שבה כולם מנסים לעודד אותי ולגרום לי לחייך.
מצד אחד, אני מתמלאת בכעס מכך שהם משיכו הלאה כל כך מהר, אך מצד שני אני מבינה אותם לגמרי, הם מעדיפים להתקדם הלאה כדי לא לשקוע בעצב כי הם מבינים שלא תחזור.
אבל אני, אני אחכה לך, לא משנה כמה זמן זה ייקח, כי הבטחת לי, הבטחת לי שתחזור ואני מאמינה לך.
שלך לנצח, ריילי.

בואו נחזור להתחלה…

שמי ריילי, בת 16.5, לומדת בכיתה י"א.
סיימתי את רוב הבגרויות שלי (בניהן גם את אלה של חמש היחידות כגון אנגלית ומתמטיקה) אחרי כל כך הרבה לילות חסרי שינה.
אפשר לומר שהשנה הזאת הייתה מטורפת מבחינת הלימודים.
אבל אם תשאלו אותי, זה שום דבר לעומת מה שעברנו בחיים האישיים שלנו.

20/3/2018
השעה הייתה 22:30
"אני כל כך מתרגשתתת" אמרה זוהר בעודה יושבת על הערסל בחדרי
"גם אני, זה ממש כמו חלום" אמרתי בעודי סוגרת את המזוודה ומניחה אותה על יד דלת חדרי יחד עם המזוודה של זוהר.

זוהר היא החברה הכי טובה שלי, אנחנו מכירות מגיל אפס.
האמת שזוהר גדולה ממני בשלושה ימים ככה שאנחנו ממש כמו תאומות.
לשתינו אין אחים ואחיות ככה שאנחנו ממש כמו אחיות.
היא גרה בבית הצמוד אליי אז תמיד אנחנו ישנות אחת אצל השנייה.
האימהות שלנו מכירות עוד מכיתה א', והאבות שלנו מכירים מהצבא.
המשפחות שלנו בקשר ממש טוב ככה שהמון פעמים אנו יוצאים לחופשות משפחתיות ביחד ואני וזוהר מבלות המון.
הפעם החופשה שלנו היא שונה, חופשה בלי המשפחה אלא עם החברים.
מתוך כל השכבה (200 ילדים) נבחרו רק 12 לטוס למשלחת בניו יורק ובניהם אני וזוהר!

זוהר ואני ירדנו למטה עם המזוודות והתיקים שלנו ונסענו לבית הספר יחד עם ההורים שלנו.
נפרדנו מההורים שלנו ועלינו לאוטובוס יחד עם כל שאר חברינו שהתקבלו למשלחת.
זוהר ישבה ליד עידו (חבר שלה), ואני חיפשתי היכן לשבת.
התקדמתי קצת וראיתי את ליעם (החבר הכי טוב שלי) שסימן לי לשבת לידו, חייכתי והתיישבתי שם.

ליעם הוא "bad boy", הוא החתיך שכל הבנות רוצות. לא פשוט להתחבר אליו ובטח ובטח שלא להיות איתו. ליעם ואני לא תמיד היינו חברים, למעשה לא היינו בקשר בכלל. עד שיום אחד, בתחילת כיתה ח', חילקו את כל הכיתה לזוגות של בנים עם בנות כדי לעשות עבודה ביחד, ויצא שאני הייתי עם ליעם. אז באותו יום נפגשנו וסיימנו את העבודה. היה לי כל כך כיף איתו, לא הפסקנו לדבר ולצחוק ולא האמנתי שמישהו כמו ליעם יכול להתחבר למישהי כמוני. ומאותו יום הפכנו להיות החברים הכי טובים. היינו נפגשים המון, מספרים הכל זה לזו, היינו לומדים ביחד למבחנים עד השעות הקטנות של הלילה, ובקיצור היינו עושים כמעט הכל ביחד.
אך יש בעיה קטנה בסיפור, החברות שלי לא אוהבות אותו בכלל. תמיד כשאנחנו נפגשות הן מדברות עליו ואומרות כמה שהוא "ערס", מגעיל וחסר רגישות, אבל קשה לי לשמוע את זה אז תמיד אני יוצאת נגדן ומגינה על ליעם כי אני יודעת שלמרות מה שכולם חושבים הוא רגיש ואכפתי. אני רק מקווה שהן יבינו את זה.

"מתרגשת?" שאל אותי ליעם כשחיוך רחב על פניו
"מאוד, זה פשוט לא נתפס" עניתי בחיוך

הגענו לשדה התעופה בשעה- 23:45
וסיימנו את כל הבידוק בשעה- 01:40
כשסיימנו את הבידוק הסתובבנו בדיוטי פרי ובכל שדה התעופה במטרה להעביר את הזמן שנותר לנו עד הטיסה.
והנה סוף כל סוף בשעה 02:55 עלינו למטוס וחיכינו להמראה.
אני ישבתי ליד ליעם במשך כל הטיסה (כ- 16 שעות).
במשך הטיסה צפיתי בטלוויזיה, ישנתי מעט, אך לרוב דיברתי עם ליעם.

מאז ומעולם לליעם ולי היו שיחות מעניינות, אהבנו מאוד לדבר אחד עם השניה. אבל בטיסה הייתה בנינו אווירה אחרת. זה היה קצת מוזר, כלומר היינו מחוברים יותר מהרגיל והחזקנו ידיים וצחקנו המון.
כן זה היה לי טיפה מוזר, אבל מאוד נהניתי איתו וחשבתי שבטח זה בגלל ההתרגשות אז לא ייחסתי לזה חשיבות.

והנה, כעבור 16 שעות הגענו סוף כל סוף לניו יורק!

השעה הייתה 11:25 (בניו יורק)
יצאנו משדה התעופה ועלינו לאוטובוס בדרכנו לבית המלון.

השעה הייתה 12:00
הגענו לבית המלון ושני המורים שהתלוו אלינו (שני ואלון) הלכו לעשות צ'ק אין.
בזמן שישבנו בלובי עידו קרא לי הצידה.
"תקשיבי ריילי אני רציתי לדבר איתך על משהו" הוא אמר לי בעודו מחזיק את ידי
"אוקיי" עניתי
"ריילי אני מאוהב בך" הוא אמר לי
"מה?!" עניתי ושחררתי את ידי מתוך ידו, "עידו אתה לא יכול להיות מאוהב בי" הוספתי
"למה מה הבעיה?" הוא שאל
"עידו אתה חבר של זוהר אתה לא יכול לעשות לה את זה" עניתי בכעס
"אבל אני אוהב אותך ריילי" אמר לי עידו
"עידו אתה מקסים ואתה יודע כמה שאני אוהבת אותך כידיד אבל אני לא מרגישה אותו דבר אלייך וגם יש לך את זוהר אתה לא יכול לעשות לה דבר כזה אני יודעת שאתה אוהב אותה" אמרתי לו
"מי זאת זוהר תזכירי לי, פשוט מרוב שאני חושב עלייך כבר שכחתי מי זאת" עידו אמר כשצחוק על פניו
"עידו זה ממש לא מצחיק אותי, אני לא אתן לך לדבר ככה על זוהר. אני לא יודעת מה עובר עלייך זה ממש לא מתאים לך לדבר ככה. זוהר היא הילדה הכי מושלמת בעולם ולא משנה לי מה אתה אומר" אמרתי בכעס.
ולפתע עידו התחיל לצחוק, הוא צחק כל כך חזק שחשבתי כבר שהוא שכח איך לדבר.
"מה כל כך מצחיק?" שאלתי בפנים מובכות
פתאום הרגשתי מישהו מחבק אותי מהצד. הסתכלתי הצידה וראיתי את זוהר.
"מה הולך פה?" שאלתי
"ריילי אני חולה עלייך" ענתה לי זוהר כשהיא לא מצליחה להפסיק לצחוק
"עבדנו עלייך ריילי, פשוט כל הטיסה היית כל כך מחוברת לליעם שחשבתי ששכחת מאיתנו" הוסיפה זוהר בחיוך רחב.
"איזה סתומים הורדתם לי את הלב " עניתי וחשתי הקלה עצומה
"יואוו זה היה כל כך טוב" הוסיף עידו
"כן האמת שכן" עניתי בחיוך והצטרפתי לצחוק של זוהר ועידו.

שני ואלון חזרו אלינו ללובי כשבידה של שני המפתחות לחדרים שלנו. היא חילקה לכל קבוצה (קבוצות שסידרנו מראש) מפתח ואמרה שניפגש בארוחת הצהריים שתהיה בשעה 14:00
זוהר אני ושי-לי (חברה נוספת במשלחת) התמקמנו בחדר שלנו והכל היה סבבה לגמרי. שי לי ואני היינו עסוקות בפריקת המזוודות שלנו, ולפתע נשמעה צעקה, זו הייתה זוהר!