רק רציתי שתדע פרק 2

זוהר אני ושי-לי (חברה נוספת במשלחת) התמקמנו בחדר שלנו והכל היה סבבה לגמרי. שי-לי ואני היינו עסוקות בפריקת המזוודות שלנו, ולפתע נשמעה צעקה, זו הייתה זוהר!

שי-לי ואני חיפשנו אותה בכל החדר אך לא מצאנו.
חיפשנו במסדרון, בחדרים של שאר חברינו, בלובי, בבריכה, אך לא מצאנו אותה בשום מקום. דאגתי לה כל כך.
חיפשנו אותה במשך שעה שלמה אך לא מצאנו. בשלב זה הדמעות החלו לרדת מעיניי, וליעם היה שם, כדי לתת לי חיבוק ולהרגיע אותי. הוא ניסה להסביר לי שוב ושוב שהכל יהיה בסדר, ואז אני הבנתי. הבנתי שהתחושה המוזרה הזאת שהרגשתי בטיסה לא הייתה סתם התרגשות… אני מאוהבת בו. ובעצם כשחשבתי על זה הבנתי שאני מאוהבת בו המון זמן. תמיד כשעמדתי לידו היו לי פרפרים בבטן, כשבנים אחרים הציעו לי לצאת איתם לא יכולתי כי תמיד חשבתי על ליעם. ובאותו רגע הבנתי שכל זה קורה כי אני מאוהבת בו.

סיפרנו למורים שלנו (שני ואלון) והם הבטיחו לנו שהם יעשו הכל כדי למצוא אותה.
השעה הייתה כבר 14:00 והגיע הזמן לארוחת הצהריים.
נכנסנו לחדר האוכל והלכנו להגיש לעצמנו את האוכל. שי-לי ואני סיימנו לאכול וניגשנו לקחת קינוח. האיש שעמד בבופה הקינוחים הגיש לנו את הקינוח, הסתכל עלינו במבט מוזר והביא לנו מכתב שהיה רשום בו "ריילי ושי-לי, זוהר מוסרת שהיא אוהבת אתכן". באותו רגע נעתקה נשימתי. קפצו בראשי כל כך הרבה סימני שאלה כמו למשל איך יכול להיות שמישהו בנו יורק רושם לנו מכתב בעברית? או למה זוהר אמרה שהיא אוהבת אותנו? , קרה לה משהו?
המון שאלות היו בראשי אך דבר אחד היה לי ברור, מישהו מחזיק בזוהר.
הסתכלתי על האדם שהגיש לנו את המכתב ובדמעות שאלתי "איפה היא?" קיוויתי שהוא יבין.
הוא השפיל מבטו ולא ענה. זרקתי את המכתב על שולחן הבופה וצעקתי "איפה היא?"
כל האנשים שהיו בחדר האוכל הסתכלו עליי ועל שי-לי. ראיתי שהיא הייתה מעט מובכת, אבל אותי שום דבר לא עניין ולא הורדתי את מבטי מהאדם הזה.
הוא סימן לי להיות בשקט ולקח אותנו לצד.
הוא אמר לנו "אני מציע לכן לא לדחוף את האף שלכן". התעצבנתי כל כך והמשכתי לשאול " איפה זוהר?". הוא הסתכל עלינו במבט מתנשא ואמר "תזכרו שאני הזהרתי" והוא פשוט הלך.
כל כך פחדתי על זוהר, לא ידעתי מה קרה לה ואיפה היא בכלל.
שני ואלון קראו לכולנו להתיישב בלובי ואז שני הסבירה:" חברים, אני יודעת שזוהר איננה אך אנחנו חייבים להמשיך במטרת המשלחת"
לא האמנתי איך מורה אומרת דבר כזה, איך היא יכולה להמשיך בידיעה שאחת התלמידות שלה איננה.
ואז היא הוסיפה:" כולכם תעלו עכשיו על אוטובוס ותגיעו להאנגר גדול במיוחד ושם תיערך מסיבת הקבלה שלכם. יחכו לכם שם תלמידים מבית ספר בניו יורק ואתם תחגגו איתם את ההגעה שלכם לניו יורק. אלון ואני נישאר פה ונחפש אחר זוהר".
בלית ברירה עליתי לאוטובוס ונסעתי עם כולם להאנגר. ישבתי ליד ליעם והחזקתי לו את היד. זה גרם לי להרגיש טוב יותר כי אני אוהבת אותו ותמיד כשאני לידו אני מרגישה הכי טוב שיכול להיות.
לפתע האוטובוס נעצר, הסתכלתי בחלון והדבר היחידי שראיתי היה שטח גדול וריק לחלוטין והדבר היחיד שהיה שם זה מכונית קטנה.
דלת המכונית נפתחה ופתאום ראיתי אותה!
זו הייתה זוהר!
היא הייתה קשורה בידיים ופיה היה סגור עם דבק.
איש במסיכה שחורה הוביל אותה אל עבר האוטובוס והנהג פתח את הדלת.
זוהר נכנסה לאוטובוס והאדם שהחזיק אותה צעק "שאף אחד לא יקום".
נלחצתי כל כך.
האדם במסיכה דחף את זוהר לעברינו ואני קמתי לחבק אותה, והורדתי לה את הקשר בידיים ואת הדבק מהפה.
הוא עמד במרכז האוטובוס ואמר "שכחתי להציג את עצמי" הוא הוריד את המסיכה שהייתה על פניו ואמר "נעים מאוד, דרור"
"דרור?!" אמר עידו בעודו מחבק את זוהר.
"כן זה אני" ענה דרור.
דרור הוא המורה שלנו לאזרחות ולכן כולנו היינו מופתעים.
עידו סימן לנו לעמוד ליד דלת האוטובוס האחורית ואחרי שכולנו היינו מוכנים לרוץ הוא צעק לנהג "תפתח מהר! אנחנו נספיק לברוח!"
ופתאום נשמע צחקוק קל
הנהג קם ואמר לנו "שלום, אני עוזי, נעים להכיר" ומי לדעתכם היה שם?
כל כך צפוי, האיש מהבופה כמובן! אותו אחד שהביא לי ולשי-לי את המכתב.
והאוטובוס המשיך בנסיעתו אבל אף אחד מאיתנו לא ידע לאן. כולנו היינו מפוחדים.