'רק רציתי להתלבש' – כתיבה משותפת עם סקילר222

"רק רגע!" אני צועקת מבעד המקלחת ויוצאת מימנה במהירות כשהסבון מתעקש להיכנס לעיני ולטשטש את הראיה שלי, אני יוצאת מהר מן המקלחת ומנגבת את גופי במהירות ולא מבינה למה ג'ס הגיעה כלכך מוקדם,
קבענו עוד שעה לא?
הזמן עבר כלכך מהר כנראה במקלחת.
אני עוטפת את גופי בחלוק ויוצאת מן המקלחת בסערה כשמגופי מטפטפות טיפות של סבון ומים מעורבבים.
אני מדלגת מבין המדרגות ולרגע משפשפת את עיני ומסובבת את המפתח שמחובר לצרור המפתחות של המשרדים של העובדים שלי.
"חשבתי שקבענו לעוד שעה.." אני פותחת באטיות את הדלת כשראשי מוסט אל השעון ואני מסיטה את מבטי במהירות וטבעיות, אך זאת אינה ג'ס.
אני מסתכלת על הגבר העקשן שעומד מולי. זה שהתעקש כל פעם בחיו לחזור ולהרוס את חיי מחדש.
כל פעם שהייתי עולה במדרגות התלולות בחיי והצלחתי לייצב את האחיזה, הוא היה מפיל אותי בסוף הפסגה של ההצלחה עם בכל כך קלות – עם הזרת שלו. גורם לי לנחות על האדמה מהתחלה עשרות פעמים.
גופי משתנק כשאני מבחינה בגבר העומד מולי.
"מה אתה רוצה?" אני שואלת והשפתיים שלי נצמדו אחת לשניה בתנוחה ששידרה חוסר אהדה.
באמת היה מדובר בלחץ, אשר שיסע את היכולת שלי לנשום.
הוא עומד שם, כמעט חסר אונים ועם החיוך שלו, עונה; "חשבתי שתצטרכי עזרה." מרים קומץ דפים אל על בידו הימנית. אני ישר מזהה אותם, על אף המצב שתפס אותי לא מוכנה האינסטינקטים שלי עדיין היו חדים.
אני מתקדמת וחוטפת לו את ערימת הדפים מהיד, מקווה לא לחטוף הצצה מן הריח שלו, שוכחת בכלל שאני עם מגבת ולא היה נראה שדחוף לו במיוחד להזכיר לי. יכולתי להשבע שזווית פיו התעקלה בחיוך בלתי נראה שלא הייתי יכולה לראות.
"אני יכולה להסתדר לבד." אני עונה באדיבות עניינית – מנסה להשאר יציבה ובשליטה. הסתרתי את התהיה מאיפה הוא השיג עותק כל כך מהר של המאמר ששלחתי לעורך, כיוון שלא רציתי להיראות מעורערת מולו או חסרת מושג. "תודה רבה לך." אני ממלמלת ומתכוונת לסגור את הדלת מהר במטרה לברוח אך עדיין לא עושה זאת – כאילו כוח נתעב וגדול ממני מונע ממני עדיין לעשות זאת ללא האישור שלו גם אחרי כל כך הרבה שנים. הוא ממשיך לחייך ולהביט בי, וגבתו עולה אל על, כאילו הכוח הגדול ממני והנתעב הזה ממש צוחק עליי כעת.
אוי, כמה אני שונאת את האציליות המתחכמת שלו. בעיניי רוחי הוא מודיע לי שהוא יודע בדיוק למה אני לא סוגרת את הדלת. הוא עושה זאת עם מחווה כה עדינה אשר לא יכולה בשום פנים ואופן להעלות את חמת זעמי, אלא רק לגרום לי להרגיש לא בנוח. צורה כה מתסכלת.
אני מתנשפת קלות, ומעיפה קצה שיער רטוב אל מאחורי אוזני הקפואה שהתקררה בקלות מן רטיבותה והרוח הקרה של משמי הלילה – מחווה שקורת רק כשאני לא יודעת מה לעשות.
"אני יכול להיכנס?" הוא שואל באדיבות מזמינה וחמימה כזו שמרמזת שהוא יודע שזה מה שאני רוצה. תהיתי אם הוא יודע היטב שהוא מנצל את הרגע האחד בו חלון ההזדמנויות נפתח עצם החולשה שלי.
אני מסיתה ממנו את פניי אל עבר המשקוף בזעף. זועפת; לא לגמרי על כך שחשב שארצה בחברתו, אלא על כך שאינני מסוגלת לומר משהו חלקלק וללעוג למחשבה שאחרי כל כך הרבה שנים יש לי עוד עניין בו. ובעצם על כך שאינני יכולה לגמרי להתכחש לעובדה המציקה הזו שמעולם לא לגמרי התגברתי עליו. הוא לא נתן לי דרך. תמיד השתמש באמת וסידר אותה כל פעם כדי לחדור תחת הסכר שאני בונה.
אנחנו עומדים במטבח, הוא מכין ארוחת ערב, חותך מלפפון, ממש כמו פעם. הוא עושה את זה בצורה כה מסודרת ונקיה שמעוררת הערצה והערכה. אני מתכווצת לידו בפינת המטבח, נשענת אל המגירות כשהאורות העמומים מעל לשיש מבזיקים בדיוק עליו, כאילו היה מדובר בתוכנית ביתית של שף. האווירה הייתה שקטה, חושך בחוץ. והוא חותך. מזכיר לי בדיוק מה הידיים העדינות והחדות האלה יכולות לעשות. אני מתנשפת בחדות ומתכווצת, מקווה שאין משמעות מיותרת לפרצוף האדום שלי.
"אני צריכה להתלבש." אני נזכרת בדבר היחידי שיכול לחלץ אותי מנוכחותו ולהציב אותי אחר כך בעמדה פחות נחותה.
הוא מחייך חיוך שלא מוצא חן בעיניי, כאילו החזיק תמונה שלי בראש שלו, ערומה.
"אני נפגשת עם ג׳ס." היגון בקול שלי לא נשפך החוצה, על כך שהנוכחות המתוקה שלו עוד תסתיים.
נוכחות שמשמחת ומייסרת אותי. מול אדם שמכיר אותי כל כך טוב, שהשהייה אתו לא מזכירה שום דבר דומה במקצת ללהיות לבד.
ובכל זאת, אז, פעם, כשהיה נעלם – לא הייתי יכולה לסבול זאת. כאילו בנה שותפות כה עמוקה, שכאשר היה מתרחק – היה שובר ומנפץ אותה בעדינות, על הפרצוף היפה שלו. על הפרצוף היפה שלי. מקלף לאט ושובר לאט… את האמון שלי. כאילו נהנה מלשבור דברים.
ואני… אני ידעתי שזה קשור לילדות שלו באיזושהי צורה. למרות שדמותו השרירית הבוגרת והצינית לא הותירה בוודאי זכות לשום שארית מהילד המתוק התמים והצעיר שבוודאי היה פעם כשהחלומות שלו נהרסו. לא, הוא השאיר את הדמות הזו מאחור, כך שבעצמו לא יוכל לגעת בה. זה המשחק שלו. וכשהוא שובר דברים… כך הוא מכבד את האנדרטה. בשתיקה שלו. בהליכות. בריחוק הפיזי.
וכעת, כעת כשהוא חוזר, וכל הרגשות בנינו נמצאים כאילו מעולם לא נפגמו… הוא מנצל אותי ואני עיוורת להתנהגותו האמיתית; לא חשה את העוקץ בהתחלה, לא טועמת את הסוף בדבש שנרקם בנינו. לא רואה את הקבר שהוא חופר לשנינו. אוי אבל אלוהים… הגוף שלי זוכר אותו טוב מדי, ואני נאבקת בו גם.
חיוכו יודע הכל, זה שנראה כאילו לא התכוון להסגיר זאת כלל, הפך להיות כעת מתוק יותר. צוחק יותר, על הבחירה שלי ולא על המצב. כאילו הוא רואה אותי מגבוה, מתבונן לתוכי… ואין בו עצב או זעם על התנגדותי, רק שעשוע חם.
"את בטוחה?" הוא שואל ולפתע ידו השמאלית שהחזיקה במגש עוברת הרחק לאורך השיש וכולאת את גופי במקום בו התכווצתי.
הו, לעזאזל. אם אסרב אהיה כה אומללה. חשתי את עצמי נקרעת בין הדבר שאני באמת רוצה לבין הידיעה שאסור לי. לסרב לאהבה שלי, זו שמפתה אותי ומנסה לעורר בי רגשות חזקים, זו שכבר התמסרתי לה פעם – מזכיר ניסיון להתנגד לתפוח מתוק באמצע מדבר, פרי מן השטן.
הנחתי את ידיי בעדינות על כפלי מעילו השחור הישן, זה שהכרתי ממזמן, האלגנטי הפתוח.
פעם היה לי כוח עליו; והתכוונתי ללכוד אותו לאט, ורגע לפני שמשהו יקרה לנסות להביא אותו למצב קצת יותר כנוע.
אבל הוא בשום פנים ואופן לא פספס את ההזדמנות והצמיד את פי לשפתיו. זה לא היה אלים, כי הוא הגיש לי בדיוק את מה שגופי המתייסר רצה ממנו. למרות שזה לא הצורך בי שרציתי שיספק.
הופתעתי מן התשוקה שעלתה מן התחושה בתנועותיו ואיך שהגוף שלי הגיב כל כך חזק לזה, כאילו כל יום שעבר הרגשות הללו היו שם וחיכו רק לזה. בלי להתנצל ובלי לבקש הוא הושיט את ידו אל המגבת הלבנה וכרך אותה ממני החוצה. ואז, הוא תקף את הגוף שלי במסירות מייסרת שהוציאה מפי קריאה חנוקה. עיניו ננעצו בי בכל כך הרבה עוצמה, שהרגשתי את הגוף שלי נמס ללא כוח התנגדות לפניו. הוא צחק כשהסטתי את שפתי משפתיו. הצחוק שלו שיגע אותי, רציתי להכאיב לו ונשכתי לו מעט ובערמומיות את השקע בין הכתף לצוואר – אבל הוא אהב את הכאב הזה. אהב אותו כל כך, לכן מופתעת – הוא הרים אותי וזרק אותי על הספה.
הוא התחיל לפתוח את הג׳ינס שלו, הכרתי את המבט הזה, זה היה מבט רעב וזומם שאמר לי טוב טוב בדיוק איך הוא מתכוון לבלוע אותי ולגרום לו להתחנן שיפסיק מירוב הנאה.
שתי דפיקות בדלת. ג׳ס.