רק עוד יום אחד/ פרק 3

"אמנדה?" שאל בריאן בעייפות.
"טריקסי!" אמרה טריקסי בקול שמח.
"טריקסי?" התעורר בריאן בבהלה.
"כן, כן, אתה עזבת את אמנדה לפני שתי דקות." טריקסי שייפה את ציפורניה בשמחה.
"אני? את אמנדה? אני? איתך?" בריאן היה כל כך מבולבל עד שהתחיל לגמגם.
"תגיד, אתה עדיין לא הבנת? אתה איתי! אתה עזבת את אמנדה! עזוב ת'שם שלה! אתה איתי! זה מה שחשוב!" אמרה אמנדה בכעס בזמן שהסתכלה בעיניו של בריאן. היא לא הזיזה את עיניה לשנייה, עד שראתה שהוא מתחיל להיות רגוע ושליו.
"כן, כנראה זה מה שחשוב…" אמר בריאן בנימה חולמנית
"רגע, זה מה שחשוב?" הוסיף בריאן.
"כן! ס-ת-ו-ם!" אמרה טריקסי ושוב הסתכלה בעיניו ללא תזוזה.
"טוב, זה מה שחשוב."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"זה הסוף שלי נכון?" שאלה אמנדה
"כן, זה סופך" ענו חמשת הבריונים בבת אחת וקמצו אגרופיהם בקולות של קליקים.
פתאום אמנדה שמעה צרחה חזקה מאוד, וכשהבריונים פגעו באפה ופצעו אותו הבינה שזאת היא שצרחה.
דם נשפך על כל הרצפה והביריונים מחייכים בינם ובין עצמם.
הבריונים התחילו להוריד מעליה את הג'קט המהודר ואת מכנסי הג'ינס הצמודום עד שהשאירו עליה רק חזייה ותחתונים, הלכו משם ונעלו את המחסן.
אמנדה הרגישה רוח קרה פתאום, הסתכלה למעלה וראתה שיש שם מזגן "הם פתחו את המזגן, הבריונים" כך אמרה לעצמה.
אמנדה רעדה מקור היא רצתה לישון אך לא הצליחה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"טריקסי, אני הולך לקנות לך חולצות ומכנסיים." אמר בריאן וחייך אל טריקסי חיוך מזוייף.
"בסדר, מותק" ענתה טריקסי בזמן ששמה לק בצבע ורוד עז על אצבעות רגליה.
בריאן יצא בהליכה רגילה מהוילה, ואז כשיצא ממרחק ראייה של טריקסי, רץ לתוך הלימוזינה ואמר לנהג לנסוע חזרה מהמקום ממנו הגענו. (היער השחור)
כשהם הגיעו, בריאן כיבה את המזגן הקר, סתם היה לו אינסטינקט כזה, פתח את הדלת וראה אישה, עם חזייה ותחתונים בלבד, שוכבת מקופלת בצד.
"סליחה, איש… אמנדה!!" בריאן צעק את המילה האחרונה "מה… איפה הבגדים שלך? זה קצת מזמין למיטה אבל זה לא משנה כרגע, הבריונים לקחו לך את הבגדים?"
"מ…מי אתה?" אמרה אמנדה.
"אמנדה… לא… את לא מכירה אותי?" אמר בריאן.
"אני מצטערת אני לא מכירה אותך, אני הולכת למשפחה שלי." אמרה אמנדה.
"המשפחה שלך מתה…" אמר בריאן.
"אז לאיפה אני אלך?" שאלה אמנדה.
"בואי איתי…" אמר
"אני לא יודעת מי אתה…" אמרה אמנדה ויצאה מהבקתה.
"אמנדה… לא…!" אמר בריאן, אך מילים אלו היו לשווא. היא כבר הלכה. רחוק ממנו, לתוך היער… הוא ישב בבקתה, ובכה בכי תמרורים.