רק כש…| 2

"מה?" רגע אחד. אני מתנשפת. מה לעזאזל?!
"כלום. לכי תחזרי לחיים הפתטיים שלך." הוא אומר.הוא קפא במקומו. הדבר היחיד שחם הוא המבט, שננעץ במבטי כמו זטג סכינים משולהבות.
"כאילו שלשלך יש משמעות יותר גדולה" אני לא מבינה מאיפה האומץ הזה מגיע לי.
אני נועצת בו מבט רצחני.
העיניים האדישות שלו.
אני מעדיפה למות ולא להבין את הרגש שמאחוריהן.
הוא זז, אבל לא הולך.
הוא יודע, אבל מתעלם.
השקט שלו מעלה לי את הביטחון, והמבט שלו… מוריד.
הוא מתקרב שוב.
הוא נושך לי את התנוך של האוזן.
בעדינות מקניטה , שאני לא יודעת מאיפה הגיעה.
הריח של הבושם שלו נדבק אליי.
גורם לי להרגיש רע עם עצמי.
אני לא זזה. קופאת במקום.
הוא לוקח את זוג הרגליים הארוכות שלו והולך.
משאיר אותי, קפואה.
עשר דקות תמימות חולפות להן עד שהדם שעצר מלכת ממשיך לזרום.
אני 'מנקה' את תנוך האוזן המסכנה שלי.
אני מוצאת בו משהו בכלל?