רק בישראל- פרק 30- אחרון
קיילי:
בבוקר קמתי להודעת בוקר טוב מניב, וירדתי למטה לעזור לאמא עם הארוחה החגיגית. סבא וסבתא באים הפעם להתארח אצלנו, כבר כמה זמן שלא ראינו אותם כי לא היה זמן להתקבץ יחד כמשפחה. זה או שהיה משהו לאבא בעבודה, או שאחד האחים שלי לא היה בבית, או שאני החלטתי לא להיות בבית למשך כל הסופ"ש. את הסופ"ש הזה הם שריינו במיוחד כדי שאף אחד מאיתנו לא יילך מהבית, גג לסיבוב קטן, לשעה אחת, אבל זו שעה שמוקדשת לנו, כמשפחה.
כבר עברו שלושה חודשים מאז שהגעתי לישראל, וכשחשבתי על זה הבוקר כשפקחתי את העיניים, חשבתי שאני צריכה לדמיין משהו אחר. ציפיתי להתעורר לעוד בוקר רגיל, שבו אני קמה יותר מוקדם משני הבטלנים שתמיד ישנים, ואמא במטבח קוראת ספר באנגלית ושותה קפה עם כפית וחצי של סוכר, ואבא מוצא מה לתקן כי זה מרגיע אותו. חשבתי שאני אתעורר לבוקר רגיל בבית הזה שלנו, פה, בגבעתיים, וארגיש שבאמת הכל רגיל. אבל זה לא הרגיש לי רגיל, זה הרגיש כמו יום אחר. אין יום אחד שאני יכולה לקרוא לו בשלושת החודשים האחרונים שגרה, וזה מדהים, כי כבר התרגלתי לבית, התרגלתי לישראל, התרגלתי לחברים, ועדיין בכל יום קרה משהו שהבדיל אותו מיום אחר. לא יכולתי להבין מה התחושה שמציפה אותי, אבל ידעתי שאני אבין את התשובה אחר כך.
אמא החליטה ללכת על גדול, המון מנות, המון מתכונים, המון דברים שגם יזכירו את החיים בניו יורק. היא הכינה את המרק שהיא תמיד הייתה מכינה שם, וכל הבית התמלא בריחות שגרמו אפילו לקטנים להתעורר. קטנים אני אומרת… משיגים אותי בגובה ועוד שנייה הקטן חוגג בר מצווה. הרגשתי שזה הסופ"ש שלנו, כמשפחה, משהו שלא היה כבר כל כך הרבה זמן.
"לא הזמנת את החבר שלך לארוחה?" שאל אותי גל בחיוך כשהוא יושב עם שוקו וקש.
"לא," צחקתי והצטרפתי לישיבתו על הספה, "זה לא הרגיש מתאים. מה, כבר התרגלת לראות אותו פה?"
"כן, קצת," הוא אמר באנגלית וחייכתי לעצמי, הוא לא יישכח את האנגלית שלו, "הוא פשוט כבר מרגיש חלק מהמשפחה. הוא ממש אוהב אותך קייל," הוא צחק, "באמת ממש. אני מקווה שאת רואה את זה."
"גם אני ממש אוהבת אותו."
"אז למה הייתה תקופה שהוא נעלם?" הוא שאל. נאנחתי בחיוך ואמרתי לו שלכל מי שאוהב אחד את השני יש גם כמה בעיות בקשר, ושלפעמים צריך קצת מרחק כדי לדעת איך לפתור את הבעיות. הוא נאנח והוא חשב שזה משהו שקשור למשפחה, שהוא לא אוהב אותנו, אלא רק אותי. שאלתי אותו למה הוא מתכוון, והוא אמר שהוא הרגיש שניב נמנע מלהגיע הביתה ושאיכשהו אני תמיד אצלו.
"גם דן היה ככה, שתדעי," הוא אמר לי, שוב באנגלית, ושוב חייכתי, ואז מחקתי את החיוך. דן, הוא ממש זוכר את התקופה הזו. לדן ולגל היה חיבור אחר, זה היה האח הקטן של דן שמעולם לא היה לו, ממש ככה. לדן יש עוד שלוש אחיות צעירות, הגבר היחיד בבית, המבוגר האחראי, והוא תמיד רצה אח קטן לעשות איתו את כל השטויות האפשריות. אצלי זה הסתדר. אז למה גל אומר שגם דן היה ככה?
"אבל הוא היה מגיע המון, הוא היה משחק איתך המון. דן היה מציע אפילו לבוא כדי לשחק איתך."
"זה לא היה משפחתי, זה כאילו לא מצליחים להתחבר למשפחה שלנו כי אנחנו כל כך שונים." ורק אז חשבתי, שאנחנו לא באמת כל כך שונים, וכמה כואב זה שילד בן עשר מרגיש בשונות שלו. אז דיברתי איתו על זה, שאלתי אותו למה הוא מרגיש כל כך שונה בחברה שהוא נמצא בה, וחשבתי שזו לא שיחה שצריך לנהל עם ילד בן עשר, אבל הוא התעקש לה. גל תמיד היה אינטיליגנט, לפעמים אפילו ברמה מלחיצה. יש לו את היכולת לנתח מצבים בצורה הכי מעניינת שיש, שלא תאמין שילד בן עשר מסוגל לחשוב ככה.
"אני פשוט מרגיש שאנחנו כמשפחה, שונים מהשאר. אנחנו מאוד שונים מהמשפחות של החברים שלי שהכרתי פה בישראל."
"ובניו יורק זה היה אחרת?" המשכתי להתעניין. גם אדם הצטרף אלינו, ישב על הכורסה האהובה על אבא וחייך אליי. זה לא הפריע לנו להמשיך לנהל את השיחה שלנו. דן נאנח ואמר שהוא לא יודע, שהוא פשוט מרגיש שקצת שופטים אותו, ומסתכלים עליו אחרת, כי הוא חולניק, כי הוא חווה ילדות אחרת ומציאות אחרת, כי הוא בא ממקום אחר.
"וזה בהכרח רע?" הצטרף אדם לשיחה, "זה בהכרח רע לדעת להסתכל על כל המציאות מהצד, ולדעת שחווית גם שם וגם פה? השאלה היא לאיפה אתה מרגיש יותר קשור." ואז גל חייך, את החיוך הכי מתוק שלו, החיוך שמצליח לשבות כל בנאדם. הוא צחק ואמר שהוא מרגיש פה בבית, ולרגע שכחתי מכל מה שהוא אמר מסביב. כי ברגע הזה הספציפי, חשבתי על זה שאנחנו באמת נמצאים בבית. ניו יורק יכולה להיות בועה, מלאה בעושר, מלאה באמצעים, עיר החלומות שתמיד אפשר להגשים, ועיר ההזדמנויות חסרת הגבולות. אבל בתכלס, כשאתה בא לשם ללמוד ולעבוד, אתה לא מגשים חלום, אתה מתפרנס. ותכלס, כשאתה מגיע לישראל, ומבין שגם בשדה הכי קטן, ובמטר על מטר של דירה אתה יכול ליצור חיים, אתה מבין שאתה לא צריך את כל הגודל ואת כל הפאר שחשבת שאתה חווה מסביב. מה שאתה צריך בסך הכל, זה להיכנס קצת פנימה, לעצמך.
"אל תזוזו," צחקה אמא כשהיא ראתה אותנו מהמטבח. צחקתי וידעתי שהיא תוציא עכשיו את הטלפון ותצלם אותנו, שלושת האחים, נהנים וצוחקים בסלון, אבל ידעתי שאני אקח אחר כך את התמונה הזו ואמסגר אותה, כי היא מנציחה שיחה מדהימה. אז חייכנו, וגל עשה פרצוף בראשון, ובשני כבר לא. אבל הראשונה הייתה מוצלחת יותר כי היינו טבעיים יותר. ואמא הראתה לכולנו את התמונה ופתאום הרגשתי את חום הגוף של כולם כי היינו כל כך קרובים, מסתכלים על מסך בגודל חמישה וחצי אינץ' וצוחקים מהפרצוף של גל. וגם אבא הצטרף לחגיגה, שמע צחקוקים ולא יכול היה שלא להיות שם.
"אני יוצאת לסיבוב קצר עד שהבצק יתפח ויהיה מוכן, ממש חצי שעה ואני באה." אמרתי בחיוך כשההורים כבר חזרו למטבח. אדם הציע לבוא איתי, אז אמרתי לו שאני אשמח. גל לעומתו, העדיף קצת לנוח בבית ולשחק במחשב. אדם ואני הלכנו ימינה, ואז שמאלה, והמשכנו ישר הרבה, על רחוב לא סואן במיוחד. דיברנו על בית הספר, ועל חברים, ועל החבר של החברה של החבר של החברה שהוא הכיר דרך חבר של חברה. בישראל כולם מכירים את כולם.
"היי תראי." צחק אדם, ואני הסתכלתי לכיוון שהוא הצביע עליו. ראינו משאית גדולה, ואנשים יוצאים וחוזרים בדרך אל תוך הבניין. הם כנראה עברו דירה. אמרתי לאדם שנלך ונשאל אם הם צריכים עזרה, והוא צחק ואמר שבאמת בא לו לשבור את הגב עם איזה כורסא כבדה. צחקתי וחייכתי אליו, מרגישה כל כך בנוח איתו.
"צריכים עזרה?" שאלנו בחיוך את האבא של המשפחה, הוא היה נראה צעיר יחסית לאב משפחה.
"היי," הוא אמר בחיוך, "האמת שלא ממש, אלה כבר ממש ארגזים אחרונים."
"מאיפה אתם מגיעים?" התעניין אדם.
"לא מרחוק האמת. עברנו למרכז, הרגשנו שהחיים קצת יותר מתאימים פה לילדים בערך בגילאים שלכם. אולי בעוד כמה וכמה שנים נחזור ליישוב שבאנו ממנו. הוא קצת דרומה מפה, שקט יותר, מנותק יותר."
"ואיפה הם ילמדו? כבר החלטתם על מקום?"
"רשמנו אותם לבית ספר פה, בגבעתיים. הם רצו קרוב לבית, לא רצו נסיעות. הספיק להם ההסעות חצי שעה לכל כיוון כי הם גרו רחוק מבית הספר. רצו משהו שאפשר ללכת אליו, וללכת ממנו, ובקלות להגיע אליו עם חברים."
"הם כאן הילדים?" שאל אדם, מסוקרן להכיר חברים חדשים ושכנים חדשים שגרים כמה רחובות מאיתנו. האב צחק ואמר שהם בטח עוד רגע ירדו, ושאל גם אותנו כמה שאלות, על מי אנחנו, ומאיפה אנחנו. אז אמרנו לו שראינו שהם פורקים משאית מלאה ברהיטים, ושזה הזכיר לנו אותנו לפני שלושה חודשים כשרק הגענו לכאן לשכונה. והוא התעניין והקשיב, והיה נראה שהוא בכלל לא ממהר להמשיך ולהעמיס דברים.
"אבא! מה התעכבת, אמא מחכה לך שעה למעלה." שמעתי קול יוצא מכיוון הבניין. הסתובבתי וראיתי נער בגילי, מחויך, עם טי שירט פשוטה. הוא התקדם אלינו, וכשקלט אותנו עומדים ומדברים עם אביו, הוא שתק וחייך, מתקדם קצת יותר לאט.
"הם שכנים שלנו או משהו?" הוא צחק והסתכל עלינו, הסתכל עליי.
"לא, הם פשוט ראו שאנחנו פורקים ורצו להציע את העזרה שלהם. אלה…" הוא התחיל לגמגם, ואז נזכר כנראה שלא הצגנו את עצמנו.
"אני אדם, זו קיילי. אנחנו גרים שניים וחצי רחובות מכאן." הוא צחק וחייך אליו. הילד הוריד לרגע את מבטו לאדם, ואז החזיר את מבטו אליי. הוא אמר שלא נשארו הרבה ארגזים, אבל שהוא מודה על הרצון הטוב לבוא ולעזור לנו.
"אני דרור, זה אבא שלי, גדי. בעוד איזה שבועיים ככה נעשה חנוכת בית, תזכרו לקפוץ. אבא בטח יכין לנו את הפסטה הרכה שלו שהוא לא יודע להכין."
"אני מכיר אותם חמש דקות וכבר אתה מלכלך עליי?" הוא צחק והתחיל לדגדג אותו, והבן התכווץ וצחק, והתרחק קצת ודגדג גם הוא את אביו, והרגשתי שזה מדהים לראות עוד כימיה בין הורים לילדים. בשלב הזה עוד אחד הגיח מדלת הבניין, והתווסף בחיוך לצחוקים ושפשף את ידו בשיער אחיו.
"בואו. יש בדיוק חמישה ארגזים. כל אחד ייקח אחד וסיימנו." אמר האבא. נתנו לי את הארגז הכי קל, ואני הרגשתי שהוא אפילו יותר מידי קל ושאלתי את עצמי מה הם שמו בו. הארגז הכי קל היה ארגז התחפושות של גל. הוא אוגר אותם מאז היה בגיל ארבע. העלינו אותם קומה אחת, עד הדירה שלהם, שהייתה לבנה לבנה, רובה עם קופסאות וניילונים, ולרגע הרגשתי שנכנסנו לבית שלנו לפני שלושה חודשים.
"אדם אנחנו מאחרים. אמרנו לאמא חצי שעה, יש לה חמישה סירים להכין."
"ארוחה משפחתית?" קפץ אותו ילד ושאל.
"משהו כזה," צחקתי והסתכלתי עליו, על עיניו. לעזאזל אפשר לטבוע בהן. מיד התרכזתי, מותר לפנטז, אסור לחשוב על זה באמת במציאות. צחקתי ואמרתי לאדם שכדאי שנזוז, אז איחלנו למשפחה המקסימה המון בהצלחה והתאקלמות מהירה, והבטחנו שנחזור לראות איך הסתדרה הדירה.
"את לא מבזבזת רגע. רק הבוקר גל שאל אותך על ניב וכבר את עושה עיניים לבחור החדש?" צחק אדם.
"שתוק," צחקתי ופרעתי את שיערו, "הם הזכירו לי אותנו, זה היה פרץ נוסטלגיה, זה הכל."
והגענו הביתה, והתחלנו להכין את כל שאר האוכל, וזה עבר מהר, וצחקנו, ונהננו, והתלכלכנו בקמח. וכשסבא וסבתא צלצלו בדלת כבר הכל היה מוכן, והיינו לבושים בבגדים חגיגיים, והרגשנו שהם לא ירגישו כמה התאמצנו בשבילם, ושפשוט שמנו כמה סירים על הכיריים, ויאללה לאכול. וכשישבתי שם, מתבוננת במשפחה שלי, חשבתי על זה שאין כמו בארץ. כי רק בישראל חיים של תיכוניסט זה דרמות בנים בנות, זה ליהנות מהתורים ומהמחירים הארוכים אבל לדעת שהאדם שלידך ידבר איתך עברית. זה לעצור לרגע ולעזור למשפחה לפרוק את הדברים לבית החדש שאליו היא עברה לגור, בלי שום סיבה. זה לצאת בערב ולשמוע מצד אחד מוסיקה בעברית, ומצד שני את הפלייליסט הכי ממכר של השירים בעברית שאין סיכוי שלא תכיר. ניב מכור אליהם.
והמשפחה הזו, כמונו, היא בחרה בבית בישראל. כי רק בישראל בעצם, מרגישים בבית.
תגובות (1)
*מהמחירים ומהתורים הארוכים (כתבת את זה הפוך וזה נשמע מצחיק)
באמת שהתרגשת לקרוא את זה. אני תמיד אומרת לך את זה שוב ושוב- הכתיבה שלך מופלאה ויודעת לדבר אליי, להקסים אותי ולגרום לי לבכות עם הדמות כשצריך. את מרגשת ואמיתית בכתיבה שלך בצורה הכי נכונה וטובה שראיתי, ויצא לי לראות כמה כותבות מכשרות כמוך כאן..
קצת עצוב לי שזה הפרק האחרון אבל את בהחלט סגרת את זה כמו שצריך.
אהבתי מאוד את כל הסיפור הזה ואני בהחלט מצפה לאחד חדש! ♥