רק בישראל- פרק 24

קיילי:
ביום ההולדת של ניב, כמו ששיר אמרה לי, ביקשתי מאמיר שיבוא בסביבות אחר הצהריים. לא יכולתי להיות לבד בימים האלה, כמו שהרגשתי כל כך לבד מאז הכאפה המצלצלת שדפקתי לניב ביום של בית הספר. הרגשתי שכולם כבר התרגלו לעניין שהייתי המחליפה של הקודמת, והרגשתי שהמבטים שלו, שעקבו אחרי כל צעד שלי, רק מכאיבים יותר. הוא רק בודק לאן אני הולכת, ועם מי אני מסתובבת, וחוזר לחבורה שלו שהוא תמיד היה יושב בה. בימים שיצאנו הייתי מסתכלת על החבורה שלו בחיוך מהצד, שמחה כל כך על זה שכל כך טוב לו. עכשיו כשאני קולטת אותו יושב בצד אחד של המגרש אני מסובבת מבט. הוא לא שווה עכשיו את המבטים שלי.
"היי קטנה." אמר אמיר בחיוך כשעמד בפתח ביתי. חייכתי אליו ונתתי לו חיבוק חזק, והרגשתי אותו נאחז בחיבוק שלי. "הכל בסדר?"
"סביר, למה?" שאלתי בחיוך קטן וסגרתי את הדלת אחריו.
"את נראית נורא עצובה, הכל בסדר?". אה כן, הוא לא יודע. לא יודעת למה לא סיפרתי לו, הרגשתי שאני לא רוצה להפיל עליו את הצרות שלי. גם להפיל את זה עכשיו זה סיפור כל כך מיותר, כי הוא יודע שהוא בא לכאן סתם כדי לארח חברה כשבית קצת ריק. אמא ואבא יצאו לערב לבד, ושאר האחים שלי מסתובבים אצל חברים. אדם הלך לחברים שלו לשכבה, הוא ממש מצא את המקום שלו שם. חבל שאני לא חלק מהשמיניסטים, שם היו פעמים שהרגשתי קצת יותר חלק.
"בטח, סתם קצת לבד." תרתי משמע, חשבתי לעצמי וחייכתי. ממש טובה בלשחק את עצמך הא?
"וסתם הזמנת אותי? אני מוחמא שאני הראשון שהרמת לו טלפון."
"היו כמה סרטים שהתלבטתי מה לראות, ואוכל לא רציתי להכין לבד, ואני זוכרת מהשיחה הקצרה שלנו שאמרת שאם אי פעם ארצה גם עזרה בלהכין אוכל, אז לקרוא לך, שלמדת כל כך הרבה מהגנים של אמא ושל סבתא. אבא שלך אף פעם לא בישל?" שאלתי כשאנחנו מתקדמים למטבח.
"בטח שכן," הוא צחק, "פשוט דברים מסוימים. את המסובכים רק אמא וסבתא יודעות להכין, אני אפילו לא אנסה להתקרב ללדעת את זה. מה את רוצה לאכול?", ופשוט פתחנו כמה ארונות, הוצאנו כמה ירקות, והתחלנו להכין אוכל. זרמנו, מה שנקרא. הכנו ירקות שורש אפויים בתנור, ופסטה עם רוטב, והיה כל כך כיף לא לחשוב על כלום ולהתעסק בריפוי בעיסוק של חיתוך הירקות.
"תפסתי אותך אחרי יום ארוך בלימודים?" אמרתי כשעקפתי אותו והוצאתי סכין ממגירה לידו. הייתי קרובה אליו, מריחה את ריח הבושם שלו שהשתלט עליו, מרגישה לרגע את חום גופו. התרחקתי לאט בלי שזה ייראה כמו תנועה חדה מידי. הוא צחק ואמר שלא היה לו יום ארוך במיוחד, שזה היה יום רגיל, בלי יותר מידי דברים. הוא אפילו לא חשב על זה או שם לב לזה, זה כאילו הוא המשיך רגיל. רק אצלי משהו זז כשהוא הצחיק אותי בכל הימים, וקפץ על ההזדמנות לבוא ולראות אותי? רק לי הלב קופץ כשהוא כל כך קרוב אליי?
"מה איתך? את לא אמורה להתחיל להיות יותר עמוסה מלהכין ארוחות באחר הצהריים כי יש זמן? אני זוכר את י"א, הרגתי בה את עצמי." ביקשתי ממנו שיפרט קצת, והוא סיפר לי הלימודים ועל הבית, ועל הדברים שהוא הרגיש שמילאו את השנה הזו ושהפכו אותה למיוחדת יותר מכל שנה אחרת ממה שהוא עבר. הוא מרתק, הוא באמת מרתק. גם כשהתיישבנו אחד מול השני ודיברנו, ושאלתי אותו אם הוא רוצה יותר ממים לשתות, ואמר שהוא שותה שתייה מתוקה בדרך כלל בסופי שבוע כי לא בריא בכל יום, אז הוא שבה אותי עם הצחוק שלו, ועם האחריות שלו. מצידי, לאכול סוכר כל יום, ומצידי גם לדפוק שינה כל כך ארוכה בכל יום אחרי הלימודים, ומבחינתו זו לא אופצייה. זה חינוך של הבית, זה היסודות של אדם טוב.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" הוא שאל כשהייתי בדיוק בביס בבטטה מהתנור.
"כל דבר." חייכתי אליו וחיכיתי שימשיך לדבר. לקחתי שלוק מים בזמן שהוא סיים את הביס שהיה לו בפה.
"מה יש בו בניב, שכל כך כובש אותך?" הוא שאל אותי בהיאנחות, "שמעתי עליו ממנה, מגברת קומה שלישית, היא מכירה אותו דרך חברים משותפים. זה נראה שהוא כל כך לא את, שאת הרבה יותר רגועה ממנו, והרבה יותר נינוחה ממנו, ודווקא אליו את הכי נמשכת."
"הפכים נמשכים," צחקתי, "אבל אני לא באמת יודעת להגיד לך מה חיבר. זה הקלילות והפחד שהיה לו לפשל, אני חושבת שמה שחיבר בינינו זה שהייתה כימיה לא מוסברת וששנינו פשוט רצינו להכיר אחד את השנייה. זה לא שתיכננתי לצאת עם בנאדם על החודש הראשון שלי בארץ אחרי תקופה מאוד ארוכה. אגב, אני מדברת הרבה פחות אנגלית בגללו."
"למה?" הוא צחק בחיוך והסתכל עליי.
"כי היינו מדברים שעות והוא הקפיד להעיר לי כל פעם כשהתפלק לי משפט באנגלית או ששילבתי מילה פה ושם באנגלית, כי אמרתי לו שיעיר לי. אז כבר נהיה לי הרבה יותר קל פשוט לחפש במוח את המילה בעברית."
"את באמת חושבת באנגלית ומתרגמת לעברית?"
"זה קורה הרבה," צחקתי, "התרגלתי שנים לדבר גם אנגלית בבית. ככה זה כשחיים בחו"ל."
הסרט שבחרתי לשנינו שילב בין דרמה, מתח ורומנטיקה. היה בו די הכל, חוץ מאימה וצעקות. היה בו את העקשן הזה של המירוץ, בו הלב דופק, והעיניים מרותקות, ובו אתה נשאב לכל מה שמתרחש. כן, היה גם דם ופציעות. הייתה הדרמה, הנאומים שוברי הלב, הדיאלוגים שאתה לא מבין איך כותבים אותם. והיה את מה שאתה הכי רוצה לראות על המסך, את האהבה הפורחת, את האהבה שלפעמים לא קורת במציאות, ואת זה שהאחד יעשה כל מה שהוא יכול, כדי להפוך את השני למאושר.
"אמיר," פתחתי פה כשעלו הכתוביות, נושמת לרגע נשימה עמוקה, "ניב ואני נפרדנו." לקח לו שתי שניות לנשום, ואז הוא סובב באחת את מבטו אליי, מסתכל עליי. עוד לא הסתכלתי עליו, רק פזלתי אליו, רואה אותו מסתכל עליי מופתע.
"זה הדבר האחרון שחשבתי שתגידי אחרי הסרט הזה…" הוא נאנח והסתכל עליי, "מתי?"
"בשבוע שעבר, הוא ממני, אני לא… אני לא בדיוק יודעת למה."
"אז איך דיברת עליו בכזו אהבה?"
"באהבה?" צחקתי, "הרגשתי שדיברתי עליו בכזו ציניות, הרגשתי שאמרתי לך את מה שהיה אז. מאז הפרידה המצב רק הדרדר. הוא כנראה לא מהאנשים שיסיימו עם זה וזה יהיה קל, או שנישאר בקשר בסדר גם אחר כך. זו הייתה פרידה כל כך מוזרה, עם סימן שאלה כל כך גדול."
"כאילו הוא מסתיר ממך משהו?" הנהנתי אליו בשקט. הוא נאנח וחייך חיוך קטן, ואמר שהוא מצטער, אבל שהוא אפס, שהוא הפסיד דבר מדהים. עוד הוא הוסיף ואמר שהוא חשב שמה שאני הולכת להגיד לו זה שזה היה סרט גרוע, למרות שהוא ממש אהב, או שזה היה יותר מידי קיטשי, גם מה שהוא די אהב. הוא היה בטוח שהדבר היחיד שיהיה לי להגיד זה על הסרט, ולא שהמחשבות יתפזרו שוב למקום אחר.
"לא האמנתי כשישבנו עכשיו כמעט שעתיים בשקט וצפינו בסרט. אפילו לא נרדמת, בחורות נרדמות מול סרטים."
"סטיגמה מעניינת יש לך," צחקתי, יוצאת לרגעים מתחושת הבאסה, "לפעמים בנות עושות את עצמן נרדמות, שתדע, הן רוצות לרמוז לכן שהן רוצות קצת מגע, וקצת חיבוק וליטוף. הבנים מתעוררים פתאום הרבה יותר, כי הסרט מעולם לא עניין אותם, וברגע שהיא מסובבת את המבט שלה אליהם, הוא לוכד את עיניה בעיניו, ומנשק אותה."
"זה עובד גם הפוך?" הוא שאל אותי בשקט.
"איך הפוך?" שאלתי והסתובבתי עם ראשי אליו. והוא היה קרוב אליי פתאום, כל כך קרוב שאני מסתכלת ממש אל תוך עיניו, ונשימותיו קרובות אליי. הלב שלי חזר לפעום חזק. כל כך הייתי צריכה להתרחק, כי זה כל כך מסוכן, שלושה ימים של רווקות, ארבעה או חמישה, עדיין, זה כלום, זה מהר מידי. אבל לא יכולתי, הוא לכד אותי שם, לא צריך לומר כלום, לא צריך לעשות כלום. הוא היה לרגע הסצנה שבה האיש והאישה הסתכלו אחד על השנייה, האחד פצוע, השנייה מאושרת שהוא לא מת, כשהוא רק מסתכל עליה, מחייך אליה, ורואה אם היא מאשרת לו להתקרב.
אז אישרתי. הוא נישק לאט את שפתיי, מענג את השפתיים, נושך בקטנה את השפה התחתונה, והעמקתי את הנשיקה, נותנת לו לערפל אותי. ליטפתי את הזיפים הקטנים שהיו על הלחיים שלו, והרגשתי את הלב שלי מנטר. התקרבתי אליו עם גופי, מחזיקה חזק יותר בלחיו ובעורף שלו, רק רוצה אותו יותר ויותר קרוב. עכשיו כששנינו פנויים, אנחנו אפילו לא עושים משהו שאסור, וכימיה יש, כימיה יש ברמות. הוא נשם עמוק כשעדיין הייתי קרובה אליו, אפו נוגע באפי, וידי ירדה לאט מהלחי שלו. חייכתי חיוך קטן, נבוך.
"למה הורדת את היד אלוהים, רציתי שהיא תישאר שם כל החיים."
"מה אתה מגזים," צחקתי והסתכלתי עליו, מנתקת לאט את המצח שלי מהמצח שלו.
"קיילי אולי תעברי בניין? לא הגיוני לצאת עם שתי בנות מאותו בניין." הוא צחק. חייכתי אליו והחזקתי באמת ידו. הוא צחק וליטף עם האגודל שלו את היד שלי, ואני צחקתי, מסתכלת עליו. ישבתי בישיבה מזרחית, צוחקת, מרגישה את הלב שלי חוזר לאט לקצב הרגיל שלו.
"בוא ננסה, בסדר? אני לא יודעת מה להגיד במצב כזה, אולי זה אפילו לא יצליח, שנינו הרגע יצאנו ממערכת יחסים. לא יהיה רע אם ננסה נכון?"
"רע בטוח לא יהיה, אני לא חושב שלשני אנשים עם כימיה מדהימה יכול להיות רע לקחת את זה צעד קדימה."
"אגב, אתה ממש גרוע אתה יודע?" צחקתי עליו, יורדת עליו קצת כדי להוריד לו קצת מהאגו. הוא הסתכל עליי בצחוק, ונתן לי מכה קטנה בכתף, ואני צחקתי ונתתי לו מכה קטנה בבטן. הוא חייך אליי, והעיף לי קצת את השיער, מתחיל לדגדג אותי, ואני, שאני כל כך רגישה, התחלתי לצחוק ולצעוק עליו שיפסיק. הוא הפסיק רק כשהיה מעליי, והסתכל עליי עם עיניו היפות, ונישק לשפתיי ולא היה יכול לעצור. הבטן שלי התהפכה כבר שמונה פעמים מאז שהוא הגיע לכאן.
"להורים שלך אין מפתח שהם דופקים בדלת?" הוא שאל בחיוך אחרי שישבנו עוד קצת זמן בסלון, שומעים דפיקות בדלת, מדברים על עוד דברים שלא הספקנו בשעתיים האלה לעבור עליו.
"יש להם, אבל הם לא אמורים לחזור עכשיו. אולי זה האחים שלי. בכל מקרה עדיף שידפקו בדלת מאשר שיתפסו אותנו באמצע לא?" צחקתי וקרצתי אליו. הוא צחק כשקמתי, והשארתי את השמיכה על הספה, מתקדמת לכיוון הדלת, מזיזה לרגע את שיערי. סובבתי את המפתח ופתחתי את הדלת.
"אין לך מסיבה להיות בה?" שאלתי את ניב כשראיתי אותו עומד בדלת נשען על המשקוף ומסתכל עליי בפרצוף עצוב.