רק בישראל- פרק 19

קיילי:
הימים בישראל עוברים מהר יותר מהימים שלי שם, כי פה כל יום יש הרפתקה חדשה. לדוגמא היום, סבתא חשבה שנחמד לקנות לנכדה שלה שמלה מטורפת של נשף סתם ככה, והכריחה אותי למדוד אותה. באנו אליהם לארוחת ערב שגרתית וכיפית, כל המשפחה, והיא ניצלה את העניין שבאתי עם עקבים ואמרה בחיוך "את חייבת, חייבת בשבילי למדוד אותה". אז מדדתי אותה, והיא ישבה מדהים, והיא התרגשה ממנה כל כך שהיא הייתה חייבת לצלם אותי, כאילו עוד רגע יקחו אותי ויאספו אותי בלימוזינה אל הנשף הגדול של סיום התיכון. ממש כמו בסרטים האלה, ממש בהתרגשות הזו. אבל התרגשות של סבתא אתה לא יכול לדכא לעולם, לומדים את זה מגיל עציר. עושים הכל כדי לגרום לה להיות מאושרת, גם אם זה אומר לעשות קצת צחוק מעצמך. הקטע הוא שהיא לא הסכימה לי להחליף אותה אחר כך, מה שאומר שגם נסעתי הביתה עם השמלה המטורפת הזו. היא לא חשבה שזה יתקמט בנסיעה והעדיפה לראות אותי בה בכל יום. מצידה שאני אלך ככה גם לבית הספר.
הלכנו כולנו, כל המשפחה, בשביל שמוביל אל הבית, מחויכים וצוחקים אחרי ארוחת ערב משעשעת וכיפית. דלת הבניין נפתחה מולנו, וראיתי מישהו יוצא ממנה בעצבים. תוך כמה שניות יכולתי להבחין בפניו של הבנאדם. המון זמן לא ראיתי אותו, בערך מהרגעים הראשונים שלנו כאן בישראל.
"אמיר!" קראתי. בדיוק הייתי מחובקת באחי הקטן שצחק עליי קצת. הוא הרים את הראש והסתכל עליי, ואני עזבתי לרגע את אדם והתקדמתי אליו, שוכחת לרגע מהכל. מה קרה לו? הוא נראה על הפנים. התקרבתי אליו עוד ואז ראיתי אותו קצת מגחך. ההורים שלי עברו מצד ימין שלנו, אמרו שהם למעלה ולא נועלים את הדלת, הנהנתי אליהם והסתכלתי עליו מודאגת.
"מאיפה חזרת?" הוא צחק. הורדתי לרגע את מבטי ונגעתי בשמלה, שכחתי בשתי שניות האלה שאני עומדת מולו עם שמלה ארוכה שדומה לשמלת נשף.
"אה זה," צחקתי, "זה שטויות, סבתא שלי קנתה לי משהו חדש ואתה יודע איך זה עם סבתות, אי אפשר להגיד להן לא כשהן מבקשות למדוד את זה."
"את נראית…" הוא נאנח, "מדהים." חייכתי אליו והרגשתי את לחיי מסמיקות קצת. לא ראיתי אותו אולי חודשיים, שכחתי בכלל שהוא יכול להופיע כאן מידי פעם, קופץ לחברה שלו. לא ראיתי אותו מאז שהוא עזר לי להעלות כמה ארגזים אליי הביתה.
"עזוב את זה רגע," צחקתי, "מה קרה? פתחת את הדלת ממש חזק, עצבני. הכל בסדר?"
"אני לא ממש במצב לנהל את השיחה הזו, תסלחי לי." הוא אמר בחיוך מתנצל.
"למדתי את זה עוד מגיל צעיר, שלפעמים בנאדם לא אומר שהוא רוצה לדבר על מה שקורה, כשבעצם הוא כן. תעשה לי טובה, תהנהן אם אתה רוצה שאני אמשיך לשאול שאלות." הוא גיחך והרים את מבטו אליי, מסתכל עליי בעיניו היפות, באמת יפות. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אדבר איתו על מה שקרה. הוא נאנח והרכין את ראשו, מוציא את ידיו מהכיסים ומשלב אותן האחת בשנייה, ואז הוא הרים את מבטו ומצמץ פעמיים. לקחתי את זה בתור אישור.
"זה קשור אליה?" שאלתי. הוא שוב הנהן פעמיים.
"היא פגעה בך?" שאלתי, מרימה את שתי ידיי ומחבקת את זרועותיי.
"את קופאת מקור הא? אל תעמדי ככה בחוץ, יש לך בית פה למעלה."
"איך הגעת לכאן?" המשכתי לשאול. הוא נאנח ואמר שהוא בא עם האוטו. צחקתי, לכל אחד פה יש אוטו שהוא יכול לקחת או לנסוע בו, זה פשוט מדהים. ורק אני עוד לא התחלתי ללמוד.
"אתה רוצה לעלות למעלה?" שאלתי אותו, "ברצינות אמיר, אתה צריך מישהו לדבר איתו?" הוא נשך את שפתו והרכין שוב את ראשו, נאנח בקול. הוא הרים את ראשו אליי ואני הסתכלתי עליו, מחכה לתשובתו. הוא מצמץ שוב פעמיים. חייכתי אליו והזזתי את ראשי כמסמנת לו לבוא אחריי. הוא הלך אחריי בשקט, ידיו שוב בכיסים, כשאנחנו עולים כמה מדרגות עד שאנחנו מגיעים הביתה. נתתי לו להיכנס, ונכנסתי אחריו, נועלת את הדלת. שאלתי אותו אם הוא רוצה משהו לשתות, והוא שאל אם אני רוצה משהו, כי אחרת חבל לו לטרטר אותי סתם.
"אני חושבת להכין שוקו, אתה רוצה?"
"האמת," הוא אמר וחייך, סוף סוף מחייך, "אני ממש אשמח."
"בארון ממש מתחת לאיפה שאתה נשען," אמרתי לו בחיוך, "יש שקית של שוקולד צ'יפס, אתה יכול להוציא אותה?" הוא הנהן אליי והוציא את השקית כשאני הוצאתי שתי כוסות חמות. פתחתי את השקית ושמתי כמה שוקולד צ'יפס בתחתית בכוס. הוא צחק ואמר שהוא אף פעם לא ראה את הסוג הזה בארץ, וצחקתי ואמרתי לו שזה מחו"ל. הרתחתי חלב, שיהיה חלב חם, ושפכתי לשתי הכוסות את החלב. נתתי לו כפית ארוכה, שיערבב את השוקו כמה שבא לו. הוא צחק ואמר שהוא מרגיש כמו ילד קטן, והרגשתי שהוא פשוט צריך את זה, את הבנאדם שלרגע ידאג לו עכשיו, כי כנראה שמשהו קרה בקומה מעלינו.
"יש לך תוכניות למחר?" הוא שאל אותי. חשבתי לקפוץ לניב, זה יום שבת, הכי כיף להתכרבל איתו תחת השמיכה ביום שבת ולראות איזה סרט חסר פואנטה. אמרתי לו שאני כנראה אקפוץ לחבר שלי. הוא צחק והרים את מבטו, ואמר שהרבה עבר מאז הפעם האחרונה שדיברנו. צחקתי ואמרתי לו שהבית עוד לא ממש היה קיים בפעם האחרונה שדיברנו בה, ושהאמת הוא נעלם מפה, לא ראיתי אותו עולה או יורד במדרגות, אפילו עדיין אין לי מושג מי זו חברה שלו. יכול להיות שראיתי אותה בחדר המדרגות, אבל חשבתי שהיא מדירה אחרת. הכל יכול לקרות.
"עזבי, אל תדברי עליה, היא לא שווה את זה." הוא אמר בפרצוף נגעל.
"זה עד כדי כך גרוע?" שאלתי חוששת. הוא נאנח והנהן אליי, שוב בשקט. השתיקות שלו הורגות אותי קצת.
"היא בגדה בך?" שאלתי. חיממתי את ידיי בכוס השוקו, ורק הסתכלתי עליו, דואגת ממצבו. הוא הנהן אלי בשקט, כנראה שרק בשתיקה הוא יכול להוציא את כל מה שמציק לו. נאנחתי והחזקתי בכתפו, מלטפת אותה. הוא צחק והתחיל לספר, שזה היה כל כך צפוי שזה יקרה, שהיה כל כך ברור שהיא לא תצליח להחזיק מעמד, שהיא לא החזיקה מעמד באף אחד מהקשרים האחרים שהיו לה, וכמה הוא היה טיפש שהוא האמין לה שהפעם זה לא יקרה. הוא אמר שהבחור האחר יפה יותר, מוצלח יותר, עשיר יותר, אז למה שהיא בכלל תישאר פה? הוא אמר שמערכת היחסים ביניהם בחודש האחרון לא הייתה טובה, וזה כאילו הפרידה דפקה בדלת אבל הם לא הקשיבו לה, אולי הוא לא הקשיב לה, אז נוצר מצב מטומטם שבו היא עשתה את מה שהיא עשתה.
"ואיך גילית?"
"היא סיפרה לי," הוא אמר, "זה הדבר היחיד שאני יכול לומר לזכותה, היא פשוט אמרה לי שזה קרה, ושבעקבות כל העניין הזה היא התחילה לחשוש על הקשר. דיברנו על זה שהקשר שלנו כבר לא טוב וששנינו צריכים מרחק עכשיו, אז החלטנו שזהו, שזו הפרידה. אבל זה לא משנה שזה נגמר בשיחה, ולא בעצבים, זה מה שהוביל לזה. היא צריכה גבר אחר כדי להבין שזה לא עובד? בואי נסיים קודם כל טוב את מה שהיה, להבין בלי דברים מבחוץ שזה כבר לא זה, וניפרד. את חייבת להרוס עם בגידה?"
"אתה מכיר את הילד הזה, נכון?" שאלתי אותו. הוא הרים את מבטו אליי והסתכל עליי מופתע. הוא קפא לרגע, מסתכל עליי, ואז אומר שכן, שהוא מכיר אותו, וזה מטורף שהצלחתי לעלות על זה.
"רק אל תוציא עליו את העצבים, תעשה לעצמך טובה. בסופו של דבר היא נתנה לזה לקרות כשהיא ידעה שהיא עדיין במערכת יחסים. שלא תתעצבן על שניהם ותחטוף מזה, חבל שלך יקרה משהו לא טוב אחכ. בנים כשהם כועסים…"
"נתקלת בזה הא?" הוא צחק ושתה עוד שלוק של שוקו.
"לא יודעת אם נתקלתי בזה," נאנחתי בצחוק, "אבל לא כדאי להיות בסביבה שלהם כשהאגו מדבר. ופה זה לגמרי משחק של האגו."
"את יודעת משהו," הוא צחק, "לפעמים בנים סתם אוהבים לעשות הצגות של אגו, להראות שהם גברים, זה עושה להם טוב להרגיש שיש להם כוח. אל תתרגשי מזה. אני מכיר מהחברים שלי את העניין הזה, לרדת על החלש ביותר כדי להרגיש קצת יותר טוב. וגם אצלנו, החלש ביותר הוא גבר על, מצליח לצאת עם יותר בחורות מאיתנו, אז יורדים כנראה גם על מי שמקנאים בו. ורוב הפעמים, לפחות אצלנו, המכות זה סתם פן של חברות. אני מת על חברים שלי, את חייבת להכיר אותם מתישהו."
"תזמין אותי לצאת איתכם ואני אבוא," צחקתי, "אתה זה שנעלמת בתקופה הזו."
"נעלמתי הא?" הוא נאנח, "מצטער, לא שלטתי על זה, היה המון לחץ. בתקופה הזו היא גם לרוב הייתה אצלי, אז אולי בגלל זה לא נפגשנו."
"ממה היה הלחץ? לימודים?"
"בין היתר," צחקתי, "עזבי, אני עמוס כל כך, כל סיפור זה שעה וחצי ונראה שאין לך כוח לכל זה. זה ערב שישי בכלל, את אמורה לצאת, ליהנות, לבלות."
"יש לי את השישי הזה, ויש לי שישי אחר, משפחתי יותר. היום הוא כזה. אתה יודע… סבא וסבתא שלי מאוד התלהבו מזה שחזרנו לארץ, אז כשעושים ארוחה משפחתית, חייבים להיות שם, וזה תמיד לזמן ארוך. אם לא היית כאן אז סביר להניח שכבר הייתי במקלחת ובדרך לישון, מדברת עם עוד כמה חברים ואז שמה את הראש על הכרית."
"זה סימן? ללכת?" הוא צחק.
"לא, מה פתאום. סתם לתאר לך מה היה קורה כאן אם לא היית פה עכשיו."
"ואת עדיין בשמלה הזו, בנות אחרות היו הולכות ישר לחדר כדי להחליף לבגדי בית." הוא צחק. צחקתי ונגעתי קצת בשמלה, נוגעת בבד שלה ומלטפת אותו. הרמתי אליו את מבטי ואמרתי לו שקצת התרגלתי שהיא על הגוף שלי, שאני מרגישה נורא יפה איתה. הסברתי לו שאני לא מקבלת יותר מידי מתנות מסבא וסבתא שלי כי הם אוהבים לחשוב שמתנה זה משהו חד פעמי, לאיזה אירוע מיוחד, שלא נתרגל לכל הפינוקים האלה כל הזמן. במקרה הזה היא פשוט לא יכולה הייתה להתאפק.
"וזה למשהו מיוחד?" הוא שאל מתעניין.
"לא נראה לי. אולי נשמור אותה לסוף י"ב, לנשף ההוא שכולם מדברים עליו."
"שונא את הדיבורים על זה. כבר עכשיו אני צריך להתחיל לחשוב על זה ולפני שנייה התחלנו את השנה." הוא צחק ואמר שי"ב מלאה בדרמות רומנטיות, שכולם חושבים שמעבר ללימודים, זו השנה הכי מטורפת מבחינת כל החיים של אחרי הלימודים. הוא הסביר לי שבפועל זה באמת אותו דבר, אותו לחץ בלימודים, ושרק מידי פעם חושבים על האירועים המיוחדים שקורים כי אתה שמיניסט. ביקשתי ממנו שיזמין אותי למסיבת הסיום שלו, אי שם בסוף שנה. הוא צחק ואמר שהוא מבטיח, אבל שאהיה מוכנה לראות אותו ממש מתרגש.
"אגב, אולי תוכל לעזור לי, רעיון למתנה לגבר יש לך?"
"לחבר שלך היה יום הולדת?" הוא חייך. הנהנתי אליו וסיימתי את כוס השוקו שלי. הוא אמר שהוא לא יודע, שאצל כל אחד זה אינדיבידואלי. הרבה בחורות אוהבות לקנות בושם, או חולצה, או סריגים, דברים שימושיים, אבל שאני לא נראית אחת כזו שתקנה דבר כזה.
"את יודעת אולי על להקה שהוא אוהב, אולי תלכו לראות מופע שלהם יחד?" הסתכלתי עליו בחיוך ונשכתי את שפתי. אני לא אצליח להיגמל מלעשות את זה, זה מסמל לפעמים דברים כל כך הפוכים. אמרתי לו שאני יודעת על להקה שהוא ממש אוהב, שהוא הכיר לי אפילו כמה שירים שלהם, ומיד פתחנו את האינטרנט כדי לבדוק אם הם מופיעים בקרוב בתל אביב או משהו.
"בינגו." אמרתי כשמצאתי הופעה. בעוד שבועיים במועדון קטן, עוד יש כרטיסים.
"תזמיני עכשיו, או בעצם לא עכשיו, בראשון, כדי שבטוח יקלטו את ההזמנה שלך."
"אולי גם נעשה מזה ממש יום כיף, נלך לאכול משהו קודם, נטייל, ואז נלך לשם בערב. תודה, באמת!" התלהבתי.
"בכיף ממש, תודה לך. אני לא אלך כל כך במצב רוח עכשיו הביתה, עשית לי את השישי. בטח מחר אני אצא ואהיה עם חברים וקצת אשכח מכל מה שהיה. ממשיכים הלאה."
"זה בריא," אמרתי לו בחיוך, "זה טוב לא לשקוע בדברים האלה."
"מנסייון את אומרת?" הוא אמר והסתכל עליי עם עיניו היפות, מחויך, רגוע.
"כן," נאנחתי בחיוך, "מניסיון ארוך."