רק בישראל- פרק 18

קיילי:
אחרי שלושה צלצולים שיחת הסקייפ הקבוצתית התחילה. היינו חמישה אנשים מחמישה מחשבים שונים, ארבעתם משם, מניו יורק, ואני מפה, מישראל. אבל זה מרגיש אותו דבר. אז לא, אני לא מרגישה אותם, את נשימות גופם, את חום גופם, ולא מחבקת אותם כשאנחנו נופלים על המיטה מצחוק, אבל לפחות אני רואה אותם, שומעת את הקול שלהם, ולא רק מסתמסת איתם. המסך יכול לתקוע חיים כל כך ארוכים, ואנחנו פשוט משתדלים לנהל שיחות כאלה אחת ל. ובכל מקרה, יש לי יותר מידי מה לספר להם.
כל השיחה התנהלה באנגלית, אף אחד מהם לא יודע עברית, בטח שלא טוב. הם אולי יודעים להגיד שלום כי פעם אחת אמרתי את זה, או שאחד מהם יודע להגיד סבבה, שזה תמיד הצחיק אותי, אבל פה זה עוצר.
"מה חדש אצלכם?" שאלתי ישר בהתרגשות.
"יש יותר מידי," אמרה איימי בחיוך, "מלא זוגות חדשים שלא היית מאמינה שמסתדרים."
"זה הדבר הראשון שאת מספרת לה?!" התעצבן דן, "יש כל כך הרבה דברים יותר מעניינים פה. את לא מבינה מה עשו כאן בבית הספר, כל כך הרבה פרויקטים משוגעים. כל שבוע יש משהו חדש שמתרחש פה, כל שבוע המנהל רוצה שנעשה עוד כיף לצד הלימודים."
"איזה חנון," צחקה אליסון, "את לא מבינה כמה יפה ניו יורק עכשיו, בדיוק במעבר בין החום לקור. כולם מתגעגעים אלייך גם כאן, אומרים שניו יורק פחות יפה בלעדייך."
"את והדרמות שלך," צחק בלייק, "אנחנו פשוט ממש שמחים שכבר הרבה יותר טוב לך שם, למרות שכולנו מתגעגעים."
"גם אתה?" צחקתי, מגיבה לראשונה לכל מה שהם הפילו עליי.
"בטח שגם אני, סתומה," הוא צחק, "אני חושב שמכולם פה את הכי חסרה לי."
"הפ הפ! אל תדבר ככה לחברה הכי טובה שלי!" אמרה איימי.
"עדיין?" צחקתי בחיוך. היא הנהנה בחיוך עם פרצוף תינוקי מושלם, ואז דן התערב וביקש שאספר מה הולך שם בישראל, כי כאן הם יודעים הכל אחד על השני וגם חווים את רוב המציאות יחד. סיפרתי להם עוד על הלימודים, או על דברים מעניינים שקרו לי השבוע. המשכתי לספר להם עוד קצת על ניב, ועל כמה שכיף לנו יחד, וזה שאנחנו נפגשים המון. בדיוק אמרתי להם שאני חושבת מה לקנות לו ליום ההולדת שעבר אבל שלא חגגנו לו. הם התחילו לחשוב על רעיונות מופרכים שניסע לצימר ושטויות, אבל אני אמרתי להם שאנחנו יחד פחות מחודשיים ככה שזה קצת רציני מידי ומרמז יותר מידי.
"אה אתם לא?…" צחקה אליסון.
"אליס!" צחקתי מובכת והרגשתי את פניי מאדימות, "אנחנו לא מדברים על זה פה."
"הופה!" צעק מיד בלייק, "זה אומר שכן! גאים בך קיי." הוא צחק. כל כך הרבה זמן לא שמעתי אותו קורא לי בכינוי שלי, הכינוי המקוצר שאני כל כך אוהבת. תמיד אהבתי את ההורים שלי שהם בחרו לי שם שבכינוי שלו מקצרים אותו, ולא מאריכים אותו.
"זה אומר עזבו אותי בשקט," צחקתי, "אנחנו לא מדברים על זה בשיחת השלמת פערים."
"אבל זה החלק הכי מעניין!" צעקה איימי, "בנים זה פשוט…" היא אמרה בעיניים מאוהבת. כל כך התגעגעתי לשטויות שלה. היא מכורה לבנים, אפילו המילה הזו לא מפחידה אותי להשתמש בה. היא מכורה למה שהם עושים ולאיך שהם נראים, היא חייבת להידלק על מישהו אפילו ביציאה עם הכלב שלה. כמה זה טוב? זה ממש לא טוב, אבל היא לא ממש מצליחה לשלוט בעניין הזה. חבר אין לה, היא עוד לא בתקופה שהלב שלה יכול לחשוב רק על אדם אחד.
"תירגעי," צחקה אליסון, "משוגעת." היא אמרה במבטא שהיא תמיד עשתה כשאמרה את המילה הזו. זו המילה המזוהה עם אליסון. היא הייתה אומרת אותה כל יום, לגבי כל כך הרבה דברים, חלקם אפילו לא משוגעים כל כך. היא אוהבת להידבק למילים מסוימות ולחפור עליהן.
"פשוט תקני לו משהו שאת יכולה לעשות איתו יחד, איזה שיט באיזה מקום, איזה טיול ג'יפים. משהו מגניב. יש לך כסף, אל תתקמצני." צחק דן. תכלס, הוא תמיד היה האיש של ההיגיון בין החבורה. אנחנו חבורה של מטורפים, והוא תמיד ידע איך לשמור על השפיות של כולנו. חשבתי על זה שבאמת יהיה נחמד לעשות איתו משהו משותף, הרבה יותר חזק מלקנות לו חולצה שהוא יילבש אחת לאף פעם.
"אני אחשוב על זה," צחקתי, "אבל ספרו קצת מה חדש. כל אחד לבד, תספרו משהו, אפילו אם השאר כבר יודעים את זה. אני לא יודעת את זה."
"מה את לא יודעת?" צחקה איימי, "אנחנו מדברות כל יומיים בערך."
"וגם זה בהודעה וחצי עם הפרשי השעות, וגם זה לכלום זמן. תעשי לי טובה, תתחילי לדבר." והיא באמת התחילה לדבר. פשוט סיפרה המון דברים ואני ברקע רואה את דן נוזל על הכיסא ואת אליסון מתעסקת בטלפון. רק אני המשכתי להקשיב לה לגמרי.
"חבר'ה!" היא צעקה, "אתם איתי?". היא הקפיצה את כולנו וכולנו צחקנו, והיא הצטרפה אל הצחוק שלנו כמה שניות אחר כך. אפילו מול המחשב כל כך קל לי איתם, אלה חברים שפשוט קשה להפריד ממך.
"את מתכוונת לחזור לבקר מתישהו?" שאל בלייק.
"אני לא יודעת," נאנחתי, "אני לא בטוחה מה התוכניות שלנו עכשיו. כרגע אני לא רואה את עצמי טסה לניו יורק, זה עולה המון גם בלייק, באמת המון. אולי ניפגש באמצע? באירופה?" צחקתי.
"מבחינתי זורם!" צעק דן, הטחון מבין כולנו.
"בוא תשלם על כולנו ואז יהיה זורם, איך אני איתך?" צחקה אליסון. שוב צחקתי, היא תמיד יודעת להצחיק אותי.
עם החברים האלה קורה מה שעדיין לא קורה בארץ, משהו שאני מקווה שיקרה בקרוב, וזה שאני מרגישה איתם משוחררת פי כמה. אין לי גבולות ואין לי מחסומים, הם יודעים הכל, הם מרגישים הכל, אם אני רק אהיה עם פרצוף עצוב, ארבעתם יקפצו ישר וישלחו מיליון הודעות כדי להבין מה קורה. חוץ מהם זה גם קורט, שלא יכול היה לנהל את השיחה הזו בשעה הזו כי הוא היה באימון של ספורט. הוא המצטיין בינינו בספורט. זה כאילו לכל אחד היה את תחום העיסוק הבטוח שלו, שלא התנגש עם אחרים, וכך תמיד יכולתנו לדבר על הכל, וכיסינו כל נושא. לא היינו דומים כל כך, זה מה שהיה כל כך יפה. מי שאהבה לרקוד לדוגמא, אהבה את הספורט אבל לא התמקצעה בו כמו האחר. מי ששמע מוסיקה כזו, הסתדר לגמרי עם מישהו ששמע מוסיקה אחרת. ותמיד היה משהו חדש שצף פתאום בשיחות שלנו, נושא חדש, אימרה חדשה, סירטון, תגובה, מקצוע. תמיד ידענו שנקבל אחד את השנייה לא משנה מה. השיחות האלה בינינו, שיחות הסקייפ חוצות העולמות, מתנהלות אחת לשבועיים לא ביום קבוע. וכולנו יודעים שאנחנו חייבים להשקיע בזה, כי אחרת זה קשה. עשינו ברית שנייה לפני שחזרתי לארץ, לא ברית דמים ולא שום דבר רציני. החלטה נפשית, שכולנו עומדים בה.
"אגב חבר'ה, אני חושבת לשלוח לכם משלוח של כמה דברים מהארץ, קצת מתנות ועניינים. מישהו מכם יוכל לקבל את זה? שאני אשלח את זה לאיזה דואר מרכזי ותאספו משם?"
"בטח," אמר לי בלייק, "אל תדאגי. בטח גם ייקח לזה זמן כי חבילות מגיעות באונייה, אלא אם כן בא לך לשלם יותר על מטוס. נשמח לקבל כל מה שתביאי ובעיקר אם את תיכנסי בתוך החבילה הזו ותבואי לפה."
"מתגעגעת אליכם…" נאנחתי והסתכלתי עליהם בפרצוף נוגה.
"מתגעגעים יותר מידי!" צעקה מיד אליסון.
"באמת קייל," אמר לי בלייק, "באמת מתגעגעים אלייך פה." הוא נאנח והסתכל על המסך, והרגשתי כאילו עיניו ננעצות בעיניי, בחום, בגעגוע. לא, לא קרה כלום ביני לבין בלייק. כמעט היה, אבל רק כמעט.
"אנחנו ככה כבר שעה וחצי חברים," צחקתי כשראיתי שעבר כל כך הרבה זמן, "לא חשבתי שאיעלם לכל כך הרבה זמן."
"מה לעשות שכיף לנו," צחק דן, "אבל אני חייב לחתוך חברים. הבטחתי לאחי לעזור לו, אני מצטער. קייל, נדבר עוד שבועיים הא?"
"זהו? מתקפלים?" אמרה אליסון," החוק הוא שכשאחד הולך כולם הולכים."
"אז כנראה שכן," אמרתי בחיוך, חצי עצוב חצי שמח, "ניפגש כאן עוד שבועיים?"
"נשיקות יפה שלי," אמרה איימי, "באמת שאת חסרה כאן. אוהבים אותך המון, תודה על שאת שומרת איתנו ככה על קשר, אני חושבת שכולם מסכימים איתי." ראיתי אותם מהנהנים, חצי בעצב. כל אחד מהם כבר שינה פוזיציה של ישיבה מול המסך, והסתכלנו אחד על השני, אני עברתי על ארבעת הפרצופים שהיו על המסך, ופשוט התגעגעתי.
"אוהבת אתכם המון," אמרתי, "נדבר בקרוב." כמה שניות אחרי זה ראיתי את הראשון מתנתק, ואני ניתקתי. כואב לי שאני רחוקה מהם, והשיחות האלה לפעמים יכולות להרוג אותי מהגעגוע. אבל זה או זה, או להיעלם לחלוטין. והאופצייה השנייה פסיכית כל כך שהיא פשוט לא תקרה.