רק בישראל- פרק 17

ניב:
כשהתעוררתי בבוקר הרחתי ריח של פירות באוויר. רק כשפקחתי את העיניים הבנתי שאף אחד לא אופה בבית כי זה בוקר רגיל, וריח הפירות הזה הוא של קיילי, עדיין נקייה כאילו היא התקלחה לפני שנייה, עדיין כל כך טהורה כמו שאני כל כך אוהב אותה. עיניה עדיין היו עצומות, וידה הייתה קרובה למתחת לכרית שעליה נשען ראשה. הסתכלתי עליה כמה שניות, פשוט מסתכל על היופי שלה ועל העדינות שלה, והרגשתי שזכיתי בכל העולם. כל כך הרבה זמן לא קמתי עם ההרגשה הזו, שאתה קם ושווה לך לקום בשביל משהו שהוא הרבה יותר מלימודים ומחברים שפשוט מעריכים אותך, אלא זה למישהי שמבינה אותך, שיודעת לקרוא אותך, שיודעת לדבר איתך ולעזור לך. זה להתעורר לצד מישהי שאתה לא רואה עכשיו את החיים בלעדיה. כן, עד כדי כך.
"קיילי…" קראתי בשמה בשקט. העברתי את ידי וליטפתי את ראשה וראיתי אותה מתחילה לזוז קצת. היא פקחה לאט לאט את שתי עיניה, ואני ממש ראיתי איך עיניה נפקחות, מסתכלות לשנייה למטה ואז מסתכלות עליי, ואיך חיוכה מתרחב. היא צחקה צחוק קטן, לקחה את ידי והחזיקה בה, ועצמה שוב את עיניה.
"את הרי יודעת שאני יכול להסתכל עלייך שעות," צחקתי וליטפתי עם האגודל את היד שלה, "צריך לקום." היא הנידה את ראשה לשלילה על הכרית, ואני צחקתי ושאלתי אותה איזה שיעור יש לה על הבוקר. היא אמרה שיש לה שיעור ספרות ושהאמת שזה שיעור חשוב, אבל שהיא לא יכולה לדמיין מצב שהיא יוצאת עכשיו מהמיטה.
"ניב," היא נאנחה, "יש לי חום?". הקטנה שלי לא מרגישה טוב? הנחתי יד על המצח שלה, אבל היה לו חום רגיל. צחקתי ואמרתי לה שאולי בא לה להרגיש קצת חולה כדי להמשיך להישאר במיטה. היא שאלה אותי למה צריך לקום מוקדם כל כך, וצחקתי ואמרתי לה שלא מוקדם כל כך, ושאם רוצים להספיק לאכול משהו ולהכין דברים להמשך היום, אז זו שעה נורמלית שצריך לקום בה.
"אני בטוח מתארגנת מהר יותר ממך," היא אמרה ופקחה את עיניה, מסתכלת עליי בחיוך, "אני מתארגנת ממש מהר, גם מחליפה בגדים ממש מהר."
"תראי…" נאנחתי בחיוך, "אין לך ממש בגדים כרגע שאת צריכה להחליף מהם." צחקתי. היא צחקה את הצחוק המשוחרר שלה, ואני הסתכלתי על חיוכה ונמסתי, נמס מהיופי הזה. היא זזה קצת כשראשה עדיין על הכרית והסתכלה עליי.
"זה באמת היה לילה מאושר," היא נאנחה ונשכה את שפתיה, "אני אוהבת אותך." התקרבתי אליה קצת, מחזיק את ראשה כשהיד שלי על חצי ראש וחצי צוואר, ונישקתי את שפתיה, לא משנה לי ששנינו דוחים מהלילה, לא מסוגל לא לנשק את הבחורה הזו עכשיו. היא ממש לא התנגדה, והעמיקה את הנשיקה בין שנינו. היא ליטפה את בטני החשופה תוך כדי מה שגרם לי לרעוד לרגע, כי המגע שלה תמיד מרעיד אותי. היא מכשפת אותי כשהיא רק נושמת לידי. כשהיא ניתקה את שפתיה ממני רק הסתכלתי עליה בחיוך, מסתכלת על עיניה היפות ואז על תלתליה שהתפזרו על הכרית.
"אני אוהב אותך כמו משוגע."
נסענו לבית הספר אחרי ארוחת בוקר קטנה ואחרי הסנדוויצ'ים שאמא הכינה לכולנו, אני רואה את זה שהיא ממש אוהבת את קיילי, יותר מכל בת אחרת שהבאתי הביתה. הנסיעה הייתה איכשהו קלילה, בלי יותר מידי פקקים, והצלחנו להגיע אפילו עשר דקות לפני שהשיעור הראשון התחיל. ליוויתי אותה לאיזור כיתות י"א, ונפרדתי ממנה בנשיקה אחת אוהבת. החיוך שהיה לי על הפנים כמעט ולא יכול היה לרדת. היא גורמת לי להיות הרבה יותר נשי והרבה יותר רך משמכירים אותי, אבל אני אוהב את הצד הזה. אני לא צריך את כל השחצנות כשאני איתה. איתה אני אמיתי.
באחת ההפסקות קיבלתי שיחת טלפון מעוז, חבר מלפני הרבה זמן. הוא שאל אותי מה קורה ומה נשמע ואז הזמין אותי למסיבה בסוף השבוע הקרוב. אמרתי לו שאני לא סגור על העניינים כי אני יודע שההורים כן תיכננו משהו, אבל הוא אמר שזה משהו שלא דורש יותר מידי, ושכדאי לי לבוא. הוא כמעט קנה אותי כשהוא אמר שיש הסעות חינם למי שנרשם מראש, אבל אני עדיין לא יודע כי ההורים צריכים לאשר. כשזה נוגע לאורחים אני לא קובע שום דבר על חשבון השני. חוץ מזה קצת שאלתי אותו מה נשמע איתו, ומה חדש אצלו. הוא אמר שהסכסוכים בין ההורים לבינו גדלים ומתעצמים, אבל שהוא מנסה להיות קצת יותר מתון בתגובות שלו.
"יש משהו שאני יכול לעזור גבר?" שאלתי אותו.
"לא לתת לי לשתות יותר מידי." הוא צחק.
"אם אני אבוא בשישי אני מבטיח שאני אנסה לעשות את זה, סגור?"
"סגור נשמה."
"ניב פלד." שמעתי קול שהפריע לשיחה שלי עם עוז. הזזתי לרגע את הטלפון מהאוזן והסתכלתי על המנהל שעמד מולי. חייכתי אליו ואמרתי לעוז שאני אדבר איתו בקרוב וניתקתי את השיחה. המנהל ביקש שאני אתלווה למשרד שלו ואני הלכתי אחריו, מודאג שעשיתי משהו שאני אפילו לא יודע עליו. בדרך כלל המנהל לא קורא ככה לתלמידים, והוא תמיד נחמד, אבל עכשיו הייתה לו איזו ארשת פנים כל כך כועסת וכל כך מאוכזבת. מה קרה? לא הרמתי לו איזה אירוע מפציץ לגיבוש התלמידים כבר איזה חודש אז הוא כועס?
"בוא שב." הוא אמר לי בחיוך קצת יותר גדול ממה שהוא הקרין עד עכשיו. התיישבתי בכיסא מולו והוא התחיל לשאול אותי על התוכניות שיש לי לאחרי י"ב. עכשיו מדברים על זה? רק מתחילים אוקטובר עוד רגע. אמרתי לו שאין לי רעיון גדול, שאני אחכה לגיוס, אחכה לגיבושים לסיירות, ואנסה את מזלי באחת היחידות הקרביות בצה"ל.
"חשבת פעם להתגייס שנה מאוחר יותר?" הוא שאל אותי. הסתכלתי עליו מסוקרן וחיכיתי שימשיך לדבר. אני יודע על שנות שירות ומכינות, גם לא פוסל את זה, יודע שזה אחד הדברים הכי טובים שבנאדם יכול להכניס את עצמו אליהם בטח ברווח הזה שבין י"ב לצבא. אבל לא חשבתי על זה אף פעם לעומק, הכנתי את עצמי יותר מידי למסגרת הצבאית.
"אני קיבלתי הצעה לבחור כמה תלמידים מצטיינים מי"ב ולהגיש אותם למבחני קבלה לשנת שירות."
"משהו חדש? משהו שאי אפשר להגיע אליו ממבחנים רגילים ומפליירים שמחלקים?"
"זו לא שנת שירות רגילה," הוא אמר, "זה גם סוג של שגרירות, בין הארץ לעולם."
"איפה היא מתקיימת?" שאלתי לחוץ קצת.
"בניו יורק" הוא אמר. פקחתי את עיניי והסתכלתי עליו, נשען לאחור יותר על הכיסא ומחכה שימשיך לדבר. הוא אמר שזו שנת שירות מלאה, עשרה חודשים בניו יורק, עם יהודים ישראלים ויהודים אמריקאיים, שעושים ביחד שנה של התנדבויות לקהילה ולמידה על הארץ ועל העולם. חלק מהילדים שם בוחרים לעלות בסופו של דבר לארץ, והאנשים שבאים מישראל מוסיפים את גוון הארץ, את הידע על הארץ, שאולי להם אין. התרבות שם מבחינה דתית לפעמים אפילו חזקה יותר, הוא הוסיף, וזה מעניין לראות איך מחנכים את החבר'ה האלה לתרבות היהודית.
"זה משהו שמעניין אותך?" הוא שאל אותי.
"וואו," נאנחתי אחרי כמה שניות, "יש לי רגע לחשוב על זה?" צחקתי. הוא צחק צחוק קל, חוזר עכשיו להיות המנהל שהתרגלתי שהוא, הרגוע יותר. הוא הרגיע אותי ואמר שבטח, ושגם אם אני הולך למבחנים ומתקבל אני לא מחויב לחתום על דבר, פשוט שמתחילים לבחון כבר זמן רב מראש, באיזור תחילת נובמבר, אז שאני צריך להתחיל לקבל החלטה ואז לדבר ולשמוע קצת על התוכנית. הנהנתי אליו בשקט. כשאני חושב על ניו יורק אני חושב על קיילי, על העולם שהיא עזבה שם, על החברים שהיא עזבה שם. יש בה מן הפן הניו-יורקי. לעזאזל, לבלות איתה שנה בניו יורק כשהיא אצל חברים ואני בשנה כזו, זה יכול להיות מדהים. אבל אין סיבה שהיא תחזור לשם עכשיו למחזור המסיים כשהיא פה בארץ. היא אמרה שהיא פה להישאר.
"תודה רבה על ההצעה בכל מקרה," אמרתי ונעמדתי, לוחץ לו את היד, "אני מעריך את זה."
"תחזור אליי עם תשובה, בסדר ניב?"
"מבטיח." אמרתי לו. יצאתי ממשרדו, המום קצת אבל גם מסוקרן. זה בערך הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה, אבל אולי שינוי כל כך קיצוני יעשה קצת טוב, קצת לשבור שגרה של מה שחשבתי עליו במשך השנים האחרונות, שהמעבר המהיר הוא בין י"ב לצבא, ואין תחנה בדרך. יש כמה דברים שאני חושב שמפריעים לי בהצעה, כמו להיות רחוק מההורים, ומתי אני חוזר הביתה, כי זו משפחה שלפעמים צריכה אותי בבית, מה יקרה עם קיילי בסוף השנה, ואם בכלל אהיה במערכת יחסים שאצטרך לעזוב, ואם זה בכלל יתאים לי. למה אני כניב פלד יכול להיות שגריר למדינת ישראל? ומה אני יכול לתרום שאחרים לא יכולים? אני כולה שמיניסט, לא הרבה יותר מזה.