רק בישראל- פרק 15

קיילי:
ניב דפק על דלת הבית שלי ביום ראשון, קצת אחרי אותו סופש בו לא נפגשנו. התאריך היה העשרים ושישה לחודש. כשניב ואני היינו חודש יחד, פשוט נפגשנו לפגישה פשוטה, זה היה ממש לאחרונה, לא רצינו לעשות מזה סיפור כל כך גדול. אף פעם לא עשיתי סיפור כל כך גדול מחודש. זה רק העניין הזה שמרחף באוויר, שאחרי חודש אתה צריך לבדוק אם אתה אוהב את הקשר, מרגיש טוב בקשר, מחובר אליו. הרגשתי מחוברת, מאוד אפילו, אבל הרגשתי שדווקא אחר כך הוא התחיל לשאול את עצמו שאלות, כאילו משהו בינינו לא בסדר. התרגלתי כבר לזה שניב מסתורי, ואהבתי את זה בו, את זה שהוא מספר הכל ישר ושהוא צריך ללמוד איך להיפתח. הבנתי עוד מהשיחות הראשונות שלנו שלא קל לו לקלף את כל הקליפות.
"אני צריך שתבואי איתי לאנשהו, בסדר?" הוא שאל. הנהנתי אליו בשקט ורק שאלתי אם אוכל להחליף בגדים, כי הייתי לבושה בבגדים של בית. הוא גיחך ואמר בחיוך שהוא ישמח אם גם אארגן תיק למחר.
"אני באה לישון אצלך?" שאלתי, מסתכלת לרגע אחורה כדי לבדוק שאף אחד לא שומע. לא ידעתי מה זה אומר, זה יכול לומר הרבה דברים. זה לא שניב ואני שני חסודים שלא עשו כלום בחיים שלהם וזה לא אמירה של עכשיו "טוב, הנה אנחנו, בואי נשכב הערב." זה לא הוא. אבל היה משהו אחר בנימת הקול כשהוא אמר שהוא רוצה שאארגן תיק ללילה. אמרתי לו שייכנס, שזה ייקח עשר דקות, ושבינתיים הוא יכול לעלות איתי למעלה או לשבת לשתות פה משהו. הוא בא אחריי לחדר, כשאני מארגנת תיק קטן ללילה וחושבת להתאים מה עם מה. הוא רק ישב ושתק. ידעתי שזו לא שיחת פרידה השתיקה הזו, שזה לא כי הוא רוצה להגיד משהו שכואב לו להגיד כי אז הוא לא היה מזמין אותי אליו. אבל משהו עבר עליו, ולא יכולתי לשאול. כמו עוז, כמו גלעד שאוהב להיות מסתורי. רק שיר אוהבת לספר על כל דבר קטן שקרה לה, וגם לצלם את זה.
"יצאנו?" שאלתי כשעמדתי מולו. הוא הנהן אליי בשקט והזיז כמה קצוות שיער מראשי. הוא רכן אליי ונישק לשפתיי, מגע שפתיו החמימות החיה אותי בשנייה. חייכתי תוך כדי הנשיקה למרות שזה כמעט בלתי אפשרי. דבר אחד עוד לא אמרנו אחד לשנייה. עוד יגיע לזה הזמן.
נכנסתי לחדר של ההורים להגיד שאני יוצאת ושאני הולכת לישון אצל ניב הערב, כל אחד מהם נישק לראשי ויצאתי יד ביד עם ניב מהבית. שמנו את התיק במושבים האחוריים והתחלנו לנסוע, ערב וקצת קר, אבל עדיין יש אור, זו תחילת השנה.
"ככה נעביר את הנסיעה? בשתיקה?" שאלתי אותו כשהוא נוהג כבר חמש דקות ולא מדבר איתי. הוא נאנח ואמר שהוא מצטער, שהמוח שלו מלא מידי בדברים, שהוא מנסה לנסח את כל המשפטים שלו אבל לא ממש מצליח. ביקשתי ממנו שיתרכז בנסיעה, ושאני אסתכל על הדרך, רק שהפוקוס שלו יהיה בנהיגה. הוא חייך ואמר שדווקא הנהיגה ממש מצליחה לפקס אותו, ושזה גם מה שמרגיע אותו. הנהנתי אליו בשקט ורק בדקתי אם מישהו חיפש אותי בטלפון. שמתי את הטלפון על שקט, לא רציתי שמישהו יפריע כי הרגשתי שקורה כאן משהו גדול.
חצי שעה אחר כך ניב עצר את האוטו בקיבוץ. זה היה קיבוץ בין תל אביב לירושלים, קיבוץ חמוד, נראה ביתי. יצאנו מהאוטו, הוא חשב שקר לי אז הוא נתן לי את הג'קט הגדול שהוא שם עליו ונשאר עם חולצה ארוכה דקה. צרחתי עליו שהוא השתגע לגמרי וכמעט והורדתי את הג'קט, אבל הוא אמר לי שאני רועדת מקור ושכל מה שהוא רוצה זה להגן עליי. הנהנתי אליו ורק חיבקתי אותו חזק מהצד, כשאני הולכת איתו, לאן שהוא מוביל. הלכנו קצת, לאט לאט, עד שנכנסנו בשער קטן מברזל. היה אור קטן בקצה הרחוב שאיתו יכולתי לראות לאן אנחנו נכנסים. עיניי נפקחו במהרה וליבי התחיל לפעום חזק. מולי היו שלוש שורות של מצבות, אבנים קרות שמסמלות אדם שהיה וכבר איננו. הרמתי את ראשי אל ניב שרק הסתכל ישר, בלי להוריד את עיניו, והוא לקח את ידי והתחיל ללכת לאט יותר אל השורה השנייה, לקבר שהיה נמצא באמצע.
"פה הייתי בסוף השבוע האחרון," הוא אמר לי, "ממש פה, מול זה. כמה בתים רחוק מכאן נמצא הבית של דוד שלי ושל כל המשפחה, משפחה שאיבדה ילד אחד." הוא אמר לי, "קראו לו יואב, הוא היה חייל בצנחנים," הוא התחיל לספר, ואני למרות שלא הייתי המון בארץ ידעתי לאיזה יחידה הוא מתכוון בצבא, "זה לא היה במסגרת מלחמה או משהו, ההרג שלו, זה היה בפיגוע של מחבל מתאבד בתחנה המרכזית של באר שבע. הוא פשוט היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. המשפחה ביקשה שהוא ייקבר בקיבוץ ולא בבית הקברות הממלכתי בהר הרצל, היא רצתה אותו קרוב אליהם. המשפחה החליטה שאת סוף השבוע הזה נקדיש לעלייה לקבר, לזיכרונות, עברו שלוש שנים מאז. זה טיימינג די רע לכל המצב הזה אבל…"
"למה רע?" היו המילים הראשונות שהוצאתי מהפה.
"את לא יודעת מה קורה מחר הא?" הוא צחק והסתכל עליי. הנדתי את ראשי לשלילה. "מחר אני גדל בשנה." הוא אמר. פקחתי את עיניי לרווחה בפעם השנייה לאותה חצי שעה, ורק הסתכלתי עליו מהופנטת וכואבת. כשמגיע יום ההולדת שלי אני מתלהבת, הוא אפילו די קרוב, וכולם יודעים. ופתאום מה? הוא שתק, חברים שלו שתקו? כולם ידעו משהו שלא ידעתי?
"הם ידעו? שלא מדברים על זה? שלא חושבים על זה עכשיו?"
"דור ידע ואמר לכולם שאת המסיבות נדחה בשבוע, הוא ידע שלא אהיה במיטבי."
"כמה הייתם קרובים?" שאלתי.
"הוא היה גדול ממני בכמה שנים, והיינו נפגשים המון, הקשר בין אבא שלי לדוד שלי הוא קשר מאוד חזק, בין הקשרים הכי יפים של אחים שראיתי, אז אני ויואב היינו מתראים המון. הוא לימד אותי לאהוב כדורגל, ואחר כך כשהתבגרנו לאהוב לשחות ולאהוב גם טניס, מידי פעם היינו משחקים, חושבים שנראה מגניבים בשביל הבנות במשחק כל כך מיוחד. הוא נתן לי פעם חלק מאוסף הדיסקים הענק שהיה לו, הוא חשב שהגיע הזמן שאני אקשיב למוסיקה איכותית. הוא לימד אותי שלא קמים מהשולחן לפני שנותנים לך לקום מהשולחן, ושלשבת מול ההורים עם טלפון זה לא דבר נחמד. הוא לימד אותי לאהוב את הארץ, את הצבא, את המחויבות שלנו כאזרחים לעשות כאן טוב. הוא היה הבנאדם הכי ערכי שהכרתי בחיים שלי." הוא אמר וגירד בראשו. לא ידעתי אם יכאב לו כשאגע בו, ולכן רק תפסתי בידו והחזקתי אותה. הבנתי את כל המילים, אפילו הכרחתי את עצמי להבין את כל המילים. והרגשתי את הכאב, יותר מהכל הרגשתי את הכאב.
"אתה יודע משהו," אמרתי והרמתי את ראשי אליו, "אני חושבת שאהבת אותו כמו שאני אוהבת אותך היום." ראיתי אותו פוקח את עיניו, ומעביר את מבטו אליי. עיניו נצצו כשהוא הסתכל עליי, ואני רק חייכתי אליו. הידקתי את האחיזה שלי בידו והמשכתי להתבונן עליו, בשתיקה. הוא התקרב אליי ברגע ונתן לי חיבוק חזק, ועטף אותי בחיבוק שלו, והרגשתי את כל חום גופו מועבר אליי. כשהוא התנתק לרגע, אבל עדיין הייתי קרובה אליו, הוא אמר לי שבכל המקרים הקודמים, הנקודה הזו הייתה נקודת הפרידה. הוא לא יכול היה להחזיר לאף אחת מהבנות את המילים האלה חזרה.
"ופה אני אפילו לא יכול להילחם," הוא אמר ונגע בלחי שלי, ואני הצטמררתי ממגעו, "אני אוהב אותך קיילי, כל כך אוהב." חייכתי אליו ונתתי לו עוד נשיקה קצרה על השפתיים.
"תספר לי עוד עליו." ביקשתי והסתובבתי אל הקבר, מתכופפת לרגע ומניחה אבן על הקבר הקר. הוא הנהן אליי בשקט והתחיל לספר עוד סיפורים, על פעמים שהוא היה קטן ומה יואב היה מלמד אותו, או על הדברים שהוא הכי זוכר שסיפרו לו על יואב כשהיה קטן. כל סיפור כזה הקסים אותי וראיתי איך זה השפיע על ניב.
"למה לא סיפרת לי כשזה קרה?" שאלתי כשהתחלנו ללכת בחזרה לכיוון המכונית. אני בדרך כלל לא שואלת את זה ככה, ומבינה שכל אדם צריך את הזמן שלו, אבל זה כל כך סקרן אותי. הוא נאנח ואמר לי שהוא לא נוהג לסמוך מהר כל כך על אנשים, כמו שהוא סיפר לי על הקשר עם דור שלקח לו זמן להיבנות. מעטים יודעים על הבן דוד שנהרג, או לפחות מעטים יודעים על הקשר החזק שזה באמת היה. הוא אמר שהוא לא לקח אף אחד מהחברים שלו לפה, וידע שרק ככה הוא יוכל להתמודד עם זה ולספר לי.
"כבר חשבתי שעשיתי משהו." נאנחתי והסתכלתי על הדרך. הוא עצר לרגע את הליכתו, ואני הסתובבתי אליו והסתכלתי עליו. הוא הסתכל עליי במבט עצוב וליטף את לחיי.
"אל תחשבי על זה, אני פשוט לא מרשה לך לחשוב על זה, את הדבר הכי טוב שיש לי עכשיו."
"יותר מדור?" צחקתי.
"אולי כמו דור," הוא צחק גם, "אם הייתי בחורה הייתי יוצא עם דור אז את יודעת…" הוא צחק. הקלילות שלו הדהימה אותי. התקרבתי אליו ונישקתי שוב לשפתיו, עולה קצת על קצות האצבעות כדי להגיע לממש מולו. ליפפתי את ידיי מסביב לצווארו וקירבתי אותו עוד אליי, כדי שיהיה כמה שיותר קרוב אליי.
"נמשיך את זה כשנגיע אלייך," לחשתי לו כשעוד הייתי קרובה אליו, פשוט כבר התחיל להיות ממש קר, ועוד יש נסיעה, ולימודים מחר, והכל טירוף, ויומולדת.
"אני מקווה שאני אוכל להתאפק." הוא אמר לי ונשק למצחי. צחקתי והתרחקתי ממנו, ממשיכה ללכת על המדרכה עד לאיזור בו החנינו את האוטו. הוא נכנס למושב לידי, תפס בידי ונישק לה. זה היה יום ארוך בשבילו וקשה, לא רוצה לחשוב אפילו כמה מחשבות התרוצצו לו במוח, ואיך הוא חשב לספר לי על הכל. אבל הדרך שבה הוא סיפר, בכנות הגדולה שלו, בלדבר באמת ואז לספר סיפורים, זה מה שהוא כנראה היה צריך. הוא היה צריך עוד מישהו שיאהב את יואב כמו שהוא אהב אותו.