רק בישראל- פרק 13

ניב:
דפקתי בבית משפחת הדסון. רעדתי, חצי מהקור, חצי מההתרגשות. אמא של קיילי פתחה לי את הדלת, ושאלה אם אפשר לעזור לי. לקח לה שתי שניות להיזכר בפרצופי. היא חייכה אליי, ואמרה שהיא מתנצלת, שעבר עליה יום ארוך, ושאני מוזמן להיכנס. חייכתי אליה ונכנסתי בשקט הביתה. הבית היה חמים ונעים עם ריח של בישולים באוויר. כל כך אהבתי את זה. שאלתי איפה קיילי, והיא אמרה שהיא נכנסה להתקלח ממש לא מזמן, שהיא הייתה חייבת להתעורר ממשהו כי היא הרגישה שהיא נרדמת. רק הבחורה הזו תרצה להתעורר לקראת שבע בערב. היא הציעה לי משהו לשתות וכל מה שביקשתי היה כוס מים. אני מניח שהם לא יודעים מה הבת שלהם ביקשה ממני, ואיזה מרחק היא הייתה צריכה לתפוס.
"איך לכם בארץ עד עכשיו?" שאלתי את אמה. היא צחקה והוציאה בקבוק של מים קרים מהמקרר.
"מאוד שונה משם," היא עברה עם קצת מבטא, "זה מאוד לא… לא קל פתאום לחזור לכאן אחרי הבועה שחיינו בה שם." היא אמרה כשאת המילים האחרונות ביטאה באנגלית. אז קיילי היא לא היחידה שעושה את זה. חייכתי אליה ולקחתי שלוק מהמים, מסתכל על הבית שהתחיל לגמרי לקבל צורה. בפעם הראשונה שהייתי כאן בבית עוד היו כמה דברים בארגזים, כנראה היה להם הרבה מה להביא מארצות הברית. התעניינתי בעבודה, והיא אמרה שגם היא וגם בעלה עובדים בשליחויות מטעם המדינה, ובעיקר בענייני מדינה. היא לא פירטה יותר מזה כי היא אמרה שזה בדרך לא מעניין לדעת, אבל שהם מוגדרים כעובדי מדינה. הנהנתי אליה וצחקתי כשחשבתי שגם אבא שלי עובד באותו התחום.
"אני מאוד שמחה שקיילי מצאה חברים טובים כאן בארץ," היא אמרה בחיוך, "היינו בטוחים שזה יהיה מאוד לא קל. היה לה מאוד טוב שם, עם חברים מאוד טובים."
"כמו מי למשל?" שאלתי בהתעניינות. רציתי לדעת עליה עוד דברים, דברים שהיא מעצמה כמעט ולא מספרת. התקופה שלה בחו"ל זה מהדברים האלה שלא דיברנו עליהם עדיין, כי היא רק הביאה זיכרון קטן ועברה לנושא אחר. זה כאילו הדיבור על הבית ועל העבר מקשה עליה.
"היו לה חברים מאוד טובים בעיקר מארצות הברית וחלק מכל מיני ארצות אחרות בעולם, שהגיעו כמונו כעובדי מדינה לארצות הברית. אני יודעת שהיא מצליחה לשמור עם החברים הכי טובים שלה משם על קשר. אני מניחה שהיא מספרת להם על הדבירם שהיא עוברת פה. היא לא התחברה להמון, זה אף פעם לא היה הקטע שלה, היא הייתה צריכה כמה חברים ממש טובים ואז היא הצליחה להיפתח."
"ואחיה?" שאלתי בהתענייינות.
"מי? אדם או גל?"
"אדם," צחקתי, "את גל לא יוצא לי לפגוש יותר מידי."
"הוא הפוך ממנה," היא צחקה, "הרבה יותר קל לו להתחבר לחבורה גדולה של אנשים ולמצוא איתם תחומי עניין, ורק אחר כך לבחור מהם את החברים הכי טובים שלו." היא צחקה. שמעתי קול של רגליים שמתקדמות לכיוון המטבח, והרמתי את ראשי מהנקודה שבהיתי בה בשולחן וראיתי את קיילי עם שיערה הרטוב והפיג'מה מתקדמת אלינו. חייכתי אליה והרמתי קצת את גופי שנשען על ידיי.
"תראי עם מי תפסתי שיחה נחמדה," אמרה אמא של קיילי בחיוך. אמרתי לה היי בלי קול ואז אמה קמה, אמרה שהיא תשאיר אותנו לדבר, ולקחה כמה צעדים לאחור. היא חייכה ואמרה שהיה לה ממש נחמד לדבר, הלכה לכיוון החדר שלדעתי היה של ההורים, ואז נשארנו קיילי ואני במטבח. היא חייכה אליי מבוישת, בפיג'מה האפורה שהייתה נראית כל כך נעימה לישון בה. היא התיישבה מולי ואספה את שיערה בגומיה שהיא מצאה על השולחן, ואני רק בהיתי במעשיה, מהופנט מיופיה, מהיופי הטבעי שלא צריך כלום כדי להיראות כל כך יפה. כל רעמת התלתלים שלה הייתה עכשיו כל כך מאופקת, אסופה בגולגול של אחרי מקלחת, ועיניה מסתכלות עליי, חודרות אליי.
"אני מצעטר שהגעתי בלי התראה," אמרתי מיד, "הייתי חייב לבוא. אני באמת תיכנתי לתת לך את הזמן שלך, להירגע ולחשוב, אבל שיחה עכשיו עם מישהי החזירה אותי מאוד לפוקוס של… של זה שאני רוצה שזה יעבוד."
"קרה משהו?" היא התעניינה וקירבה את ברכיה אל גופה. היא נשענה עם ידיה על ברכיה ואני זזתי קצת במקומי מאי נוחות, וסיפרתי לה על הקפיצה של רומי. לא סיפרתי לה הכל, לא סיפרתי לה על הסימנים הכחולים שהיו על הגב של רומי, אבל אמרתי לה שהשיחה הזו גרמה לי לחשוב על זה שבאמת לאחרונה לא ידעתי איך להתחייב, ולא ידעתי מה זה לרצות מישהי ברמה שאתה לא יכול לחשוב על שום דבר אחר חוץ מאיך אתה גורם לה אושר.
"וזה באמת המצב?" היא שאלה קצת רועדת. הרגשתי את קולה רועד וזה המיס אותי. ידעתי שמשהו בדברים שלי נגע בה.
"אם לא היית עכשיו נקייה ואחרי מקלחת הייתי מבקש ממך לבוא איתי לאנשהו. הוא מקום שחשוב לי מאוד, שאני רוצה להאמין שרק אני מכיר אותו למרות שאני בטוח שעוד רבים וטובים מכירים אותו. אין בו קליטה, אי אפשר להשיג אותך, אבל אתה יודע שאתה קיים כי אתה חווה את הכל, רואה את הכל, שומע את הרוח. אני יודע שאני מתפלסף אבל…"
"מתפלסף?" היא שאלה בצחוק, "מה זה אומר?"
"את יודעת…" אמרתי באנגלית, "מדבר ברמה פילוסופית קצת, מילים גבוהות, סחור וסחור."
"כמו השיחות שלעולם לא נגמרות?" היא צחקה. הצחוק שלה כל כך הרגיע אותי, ובא כל כך במקום. הנהנתי אליה בשקט ושיחקתי עם שתי ידיי. ידעתי שיש כימיה, אחרת זה לא היה עובד כל כך טוב, וזה לא היה זורם כל כך, ולא יכולתי לחשוב שאני יכול עוד שעות לשבת ולדבר איתה בלי שיש נושא אחד מוגדר, בלי שחייב משהו שיעניין את שנינו, בלי להושיב את שנינו מול מסך או מול ארוחה שתעסיק את השתיקה. אנחנו יכולים פשוט לדבר על הכל וזה נוח לנו, ונעים לנו. היא זו ששברה את השתיקה ואמרה שהיא שמחה שבאתי. הרמתי אליה את ראשי וחייכתי אליה, מגיש קדימה יד אחת והיא חייכה אליי ונתנה לי את ידה. הרמתי את ידה איתי ונישקתי את גב כף ידה. היא צחקה וחייכה אליי בחיוך ממיס.
"התגעגעתי אלייך." היא אמרה באנגלית המושלמת שלה. צחקתי והוצאתי את הטלפון שלי רגע מהכיס. היא הסתכלה עליי בפרצוף מוזר, ואני אמרתי לה שיש לי משהו להראות לה, שהוא שווה את זה. נכנסתי לסרטונים ששלחו לי לטלפון, ולחצתי על אחד מהם.
"חבר שלח לי את זה לפני יומיים, זה מהיום הראשון ללימודים. זה לא מצולם הכי טוב כי אי אפשר לראות את כל התנועות, אבל אני שמח שיש תיעוד לטירוף שעשית שם." אמרתי. סובבתי אליה את הטלפון כדי שתראה את הרגע שבו היא השפיעה על הלב שלי וגרמה לו לנטר. רציתי שתראה, שהיה שם משהו בלי מילים שגרם לשנינו להתחבר, ושהיפנט את כולם. כל הילדים מכירים אותה בתור הרקדנית של היום הראשון, וזה טייפ יפה, מיוחד, הרבה יותר מיוחד מ"החדשה". ואם הטייפ הזה יישאר, אל מול הטייפ המעצבן של "הזאת של ניב", שזה תמיד יכול להגיע, אני אנסה לחזור אליו. אבין שהיא לא שלי, ולא מובן מאליו שהיא שלי, והיא קודם כל, ולפני הכל, שלה עצמה.
כשהיא הרימה את ראשה והסתכלה עליי בחזרה, לא חיכיתי רגע והתקרבתי אל שפתיה. לא עניין אותי אם פתאום מישהו יבוא ויפריע, ולא עניין אותי אם מישהו יכעס שאני עובר איזה גבול. אלה היו ימים קשים בלעדיה. נישקתי אותה בעדינות, וכשהבנתי שהיא לא מתכוונת להתנתק, העמקתי את הנשיקה, הרגשתי אותה, חוויתי אותה, חייתי אותה. הרגשתי שהלב שלי כמעט יוצא ממקומו מרוב השמחה שפתאום מילאה אותי. אלה היו הליטופים הקטנים שלה, והנגיעות הקטנות שלה, שהרטיטו אצלי כל חלק וחלק.
"תישאר פה הלילה." היא אמרה בלחישה כשהמצח שלי עדיין נוגע בשלה. הסתכלתי על שפתיה היפות, ועל הנשימה האיטית שלקחה. הזזתי קצת את הראש ממנה והסתכלתי עליה. היא הסתכלה עליי בחיוך. ידעתי שאצלה, להישאר פה בלילה זה לא מה שכולם חושבים. כי אם אספר לדור שישנתי אצל קיילי, הוא רק יגיד לי "אחי", יטפח לי על השכם, ויקרא לי זיין. ופה זה לא זה. היא טובה מידי ותמימה מידי בשביל כל השטויות האלה שמגיעות הרבה לפני שאנשים מוכנים. ידעתי שהיא לא חשבה לפני שהיא אמרה את זה, ולא חשבה מה אחשוב, אלא אמרה את זה כי זה כל מה שהיא רוצה, כי זה מגיע מהמקום הכי אמיתי של הרצון הכי אמיתי של בנאדם, וזה להיות קרוב למישהו שאתה אוהב. אני באמת מתחיל להתאהב בה, ואולי אפילו אוהב אותה, מזה המון זמן.
"זה אומר שנצטרך לקום מוקדם יותר מחר, כדי שאעבור בבית לקחת דברים וניסע לבית הספר."
"ניסע ביחד? אנשים לא יחשבו דברים כשנצא יחד מהאוטו?" היא אמרה.
"אנשים כבר חושבים, ואנשים כבר יודעים, וזה לא משנה לי. אני כל כך גאה בקשר הזה, וטוב לי בקשר הזה, אז אם את מוכנה, מצידי שיעמדו משני צידי הדרך ויסתכלו עלינו במבטים מוזרים, אבל לי יהיה טוב."
"רק בישראל מה שמעניין אנשים זה לא החיים שלהם, אלא חיים של אחרים?"
"בארצות הברית זה לא היה ככה? לא היו לכם כמה חבורות של רכלנים?" שאלתי. היא צחקה ונשכה את שפתיה. שונא ומת על זה שהיא עושה את זה. היא צחקה ואמרה שהיו, שאפילו היא הייתה לפעמים חלק מהחבורה הזו, אבל שהם לא דחפו יותר מידי את האף, ולא הרימו יותר מיד את הגבה על דברים שלא הסתדרו להם. הם הבינו שכך עובד העולם.
"ניב." היא נאנחה. עשיתי לה 'הממ' קטן והסתכלתי עליה, חושבת על המילים שלה, מסתכלת לנקודה לא ברורה במטבח ומחזירה את מבטה אליי, "מה אנחנו?" חייכתי חיוך קטן, שהפך לחיוך גדול. נשענתי קדימה ולקחתי את שתי ידיה אליי והחזקתי בהן.
"מבחינתי את חברה שלי, באנגלית פשוטה קוראים לזה 'גירל פרינד'" אמרתי בצחוק. היא צחקה ונאנחה, מסתכלת עליי בחיוך אוהב, חיוך שכל כך חיכיתי לראות בימים האלה. היא התקרבה אליי ונתנה לי עוד נשיקה קטנה על השפתיים. היא הנהנה בשקט אחר כך, ושוב צחקה. הייתי מאושר על זה שהיה לה את האומץ לשאול את זה, כי מתישהו זה כבר היה עולה. ומבחינתי, מעולם לא הייתי כל כך שלם עם מערכת יחסים.