רק בגלל הרוח, פרולוג.

הדשא הרך והמעט מעקצץ נפרש מתחת לגופי.
הייתה זו שעת צהריים, אך השמש לא העיבה על מנוחתי אלא ליטפה בחמימות את עורי הבהיר, מעניקה לו גוון בוהק מתמיד. גוונים של חום בהיר, מלא חיים, התמזגו עם גווני הירוק, כאשר קראתי לשיערי הגלי דרור, להשתפך על פני מתנת הא-ל הזו. היה משהו קסום ברגעים האלה, שהגוף מוטל אפרקדן, העיניים חצי עצומות והלב משמיע את הלימותיו, לא לאט מידיי, לא חזק מידיי, לא כואב.
ובמסכת התענוגות הפשוטות הללו, של זרימת החיים הטבעית, הייתה זו הרוח שניצחה את כולם.
תמיד זו הייתה הרוח.
מאז שהייתי ילדה הלכתי שבי אחריה…בתמימות שיש רק לילד, הנמשך אחרי הקסם, מקווה לו, שהשנים עדיין לא הרסו בו את התמימות והיכולת להאמין, עדיין לו הטמיעו בו צביון מציאותי בנוסח ציני קודר.
הקסם שלה הוא שהיא הכל ובאותה נשימה כמעט וכלום, מספיק קלה ובלתי מורגשת כדי לאפשר חיים. השתלבו בה תכונות רבות, עוצמה מול עדינות, הדממה מול הרגעים בהם היא פוצחת בשירה. ישנם זמנים בהם היא מגיחה בהפתעה ולעומתם רגעים בהם צפית לה, בין אם מאושר ובין אם פחות.
היא קסמה לי עוד בילדותי, דווקא מפני שעוד הייתי בחיתוליי מכדי לתפוס מושג מופשט שכזה, הרי לא ניתן לראותה, אין לה צורה אף לא צבע, אין לה גבול וקשה להניח את האצבע כדי לתחום אותה לכדי סוף והתחלה.
היא אכן חומר אך לא ממש בר השגה, אך ניתן לחוש בה, ניתן לראות ולחזות בפעולותיה.
כיצד היא מזיזה את צמרות העצים החזקים ביותר, איך היא מעצבת את פני הקרקע, מזיזה את פני הגלים, פורעת את שיערו של בחור נאה או של ילדה קטנה, כיצד היא נושאת עימה בשורות, את בוא הסתיו, את עונת הגשמים.

הרוח קסמה לי מאז ומעולם, אך מעולם לא עצרתי לחשוב כיצד קסם מתוק כל כך יכול בין רגע, תוך 50 דקות, להפוך לכישוף אפל ומסוכן. לעולם לא חשבתי עד כמה היא עלולה להיות הרסנית,לשלוח את זרועותיה ולחולל מהפכות בלתי הפיכות, עד כמה ארגיש אותה על בשרי, עד כמה מגעה יצרוב בו.
ב20 במאי, שבעה ימים לפני יום ההולדת ה-20 שלי, הייתה זו הרוח שהתקדמה בפראות ברחובות העיר מור, העיר בה גדלתי, העיר בה יצאתי החוצה לאוויר העולם וכנראה התאהבתי בה מהנשימה הראשונה. הייתה זו היא ששאבה את החפצים בדרכה והשליחה אותם לכל עבר, הייתה זו היא שבאופן מדויק הסתובבה בכיוון השעון, וכאילו הגיעה לשליחות ספציפית, דילגה על בית משפחה דומינג ואמרה ברכת שלום בסמוך לחצר האחורית של ביתי.
אוקלהומה, דרום ארצות הברית, 2013.
חצר ביתי הייתה מקושטת בדגלי ארצות הברית, מחווה של אהבה למולדת, ריחות הברביקיו המסורתי הגיחו לאפיהם של אנשי הבית והמוזמנים אליו. אווירת החג הייתה כה מורגשת, אך שום חג לא נחגג כלל וכלל, אלא הקידום המשמעותי של אבי בעבודה, מנהל רשת מחסני מזון המצליחה גם בקנזס.
חברים לעבודה ומשפחתי מצד אבי היו נוכחים במסיבה שכמעט ולא החלה, מחייכים מאוזן לאוזן, אך אני לא נכחתי. לא שמחתי בשמחתו, מרד הנעורים שלי לא פסק בכל הקשור אליו.
לא ידעתי על קיומה של סופת הטורנדו, לא שמעתי את צרחות הבהלה של התושבים כאשר הכתה בהם ההבנה שסופת הטרונדו הזאת לא דומה בשום צורה לסופות הרבות שהתרחשו באזור ובאזורים הסמוכים לעיר מגוריי.
גופי היה במרחק של כמה קילומטרים משם, שרוע על פני המדשאות, מברך את הרוח, בעוד מחריבה את עולמי הפיזי והנפשי במקום אחר.
חסרת מחשבות ודאגות, לא זכיתי לראות אותו שמח ברגעיו האחרונים.
לא ראיתי אותו, את אבי, ברגע הגבורה בו פרץ את דלת ביתי, יוצא בסערה אל מאחורי גדר התוחמת את הבית, רק כדי לאחוז בבן דודי בן ה9, שהיה עסוק בחיפוש אחר פרפרים, ולהביא אותו אל השאר, שברחו למרתף לצורך התגוננות.

לא רק בשולחנות החצר הטילה סופת הטורנדו הרס ואימה, היו אלה שני מצבות חדשות שהוצבו באותו הלילה בבית הקברות המקומי.

ריי תומפסון
'אבינו האהוב, היית חזק מהכל, אפילו חזק מהסופה, שברגעיך האחרונים לא חשבת על עצמך.'
1970-2013

אדי תומפסון
'ילד קסם, שובה לב, אהבת לחקור ולדעת, לגלות כל פעם מחדש, היית מאוהב בטבע והאם אין זו הדרך היחידה בה היית צריך להילקח מהעולם, אוהבים לנצח.'
2004-2013

"אני את והאל שלצידי
עוד ננצח
לא בגלל הכח
רק בגלל הרוח
הנושבת בגבי.

רק בגלל הרוח
בתוכי, במוחי, בנשמתי
רק בגלל הרוח
בתוכי, בדמי, בנשמתי."