רציתי לדעת שאת שלי פרק 22 חלק ב' מרתון

פרק 22 חלק ב
***פלאשבק***
"אני עכשיו יוצאת" שלחתי אס אמ אס בקבוצה של החבו שלנו. יכ לה שם מוזר הקפים אבל טוב איך שהם רוצים. "בוקר טוב" עניתי לאריאל. "בוקר קופיפה" אמרה אריאל. "אני עוד דתי דקות בבית ספר" אמרתי לה. "אני גם, תחכי לי בחוץ אם את מגיעה לפניי" אמרה. "אוקי" אמרתי נשארת איתה על הקו עד שאגיע. "ביי נתי יום טוב, תודה" אמרתי ונשקת ללחיו. השעה שש וחצי בבוקר אני בשוק שאני ערה בשעה כזאת! "ביי תהני" חיבק אותי ונשק גם הוא ללחיי. אני מתה על האח הזה!.
"קופיפה הגעתי" אמרתי לאריאל בטלפון. "אני עוד דקה מגיעה" אמרה. ראיתי בעיני מישהו מתקרב. מישה מוכר. הסתכלתי על ההליכה וזהיתי זה רותם. מה הוא עושה פה בשעה כזאת?!. "אריאל" "מה?" ענתה. "אאת א מבינהה" אמרתי מגמגמת. "מה קרה?, רותם פה" אמרתי. "אפה זה פה?" שאלה. "פה ליד הבית ספר" עניתי תמובן מאליו. "אני שנייה שם חכי, אל תלחצי." אמרה וניתקה. אך מאוחר מדי הלב של דפק בחוזקה. אני לא מבינה מה יש לי שאני רואה אותו, ושאני מדברת איתו זה תחושה שונה, מוזרה כל כך.
הוא התקרב אליי ונעצר לידי. הידיים שלי כאבו מהמזוודה התיק גב והשינה ולא יכלתי להוריד אותם מידי, כי הכל היה נופל. הידיים שלי נהיו סגולות וסימנים לבנים של התיק היו עליהם. נעצר לי הדם. הוא המשיך להסתכל עליי בוחן אותי, מחורר אותי עם המבט שלו, שיעוף כבר ויתן לי לחיות בשקט. "את צריכה עזרה?"שאל. מה עובר עליו. "או שעזבי במשך שעה ומשהו הרמת דלי מלא בבוץ" אמר בארסיות צוחק. לא עניתי שימות. הדמעות אלו לעיני, אך לא! אני לא אתן להן לזלוג מולו! הוא לא שווה את זה! "קח את עצמך ותעוף מפה" אמרתי לו אך הוא לא הקשיב, ממשיך לעמוד מולי. "אז עד עכשיו לא שאלתי אותך איך זה להחזיק דלי מלא בבוץ, זה כיף?" שאל צוחק מתיישב על הספסל שמולי. "מאוד, אחד הדברים הכייפים שעשיתי בחיי" עניתי מגלגלת עיניי. "הוא קם נעמד מולי. "תפסיקי" אמר "להפסיק מה?" שאלתי בחוסר הבנה. "תפזיקי לעשות את זה" אמר "את מה?" עניתי מגלגלת שוב עיניי, מה הוא דפוק מה עשיתי. "תפסיקי לגלגל לי עיניים" אמר עוקף אותי נכנס לבית ספר. מה נסגר עם הבן אדם הזה. אריאל ירדה מהאוטו סוף כל סוף הגיעה. "תודה לאל" אמרתי. "נועם הידיים שלך" אמרה לוקחת ממני את תיק הגב שלי. "הוא דפוק" אמרתי והדמעות שוה עלו לעיני. "את לא בוכה בגללו! הוא לא שווה את זה" אמרה. " בואי נכנס" תספרי לי באוטובוס מה היה" אמרה ונכנסנו לבית ספר. מניחות את הדברים במקום של הכיתה שלנו. ליד המקום של המורים. רז וליאור היו בבית ספר כבר. "היי" אמרתי לחבר. "היי" רז ענה. "היי" ליאור ענתה גם היא אחרי רז והם חייכו אחד לשנייה. אוקי?
"בואו נצא לבחוץ" אמרתי להם ויצאנו ארבעתנו לבחוץ. "ירין לא באה?" שאלתי את ליאור. "לא היא לא מרגישה טוב" ענתה. "היי בוקר טוב, שמעתי שאת לא באה לטיול, תרגישי טוב יפה שלי" שלחתי לירין הודעה. בלי ששמתי לב זיו ומור התיישבו בספסל ליד אריאל. ייתי עסוקה בהודעה. "בוקר טוב גם לך" מור אמר. "היי בוקר טוב, לא ראיתי אותכם" אמרתי. "כן ה הרואים והבלתי נראים" רז אמר. "מצחיק אמרתי לו מגלגלת עניים. וכולם צחקו בתגובה. "מפגרים" זיו אמר.
"ט'4 כולם להיכנס לקחת את הדברים ולגשת לאוטובוס. המדריכים שלכם מיום הגיבוש יתלוו אליכם במהלך הטיול" רזיאל הודיע. אריאל הסתכלה עליי ואני בתגובה גלגלתי את עיני. "אדל גם יוצאת איתנו?" רז שאל אותי. "אני חושבת שכן" עניתי לו. "יופי איזה נוף יהיה לנו" אמר. "מטומטם" אמרתי מצחקקת זה מה שמעניין אותו, בלונדיניות.

אני ואריאל התיישבנו עם בנים מאחורה. תופסים את חמשת המקומות האחרונים. התיישבתי ליד החלון אריאל לידי באמצע רז אחריו זיו ומור.ליאור ישבה עם טלייה ילדה מהכיתה שהיא גם בת דודה של ליאור שורה מלפנינו אך לא מאחריי המדרגות אלה בצד השני. הוצאתי את הרמקול שלי וחיברתי לטלפון של מור. אריאל נתנה לי מרפק קטן לבטן הרמתי את מבטי לראות מה היא רצתה וראיתי את רותם מתיישב כיסא מלפניי מאחוריי המדרגות האחוריות. איףףף! לא מספיק אני צריך לסבול אותך יומיים שלמים, גם באוטובוס אני צריך לסבול אותך" אמר מסתכל עליי. "אני בטוחה שאם אתה תסבול אותי יומיים שלמים, שעתיים של נסיעה זה כלום בשבילך" אמרתי בהתחכמות שוב. אני לא אוהבת לענות בהתחכמות לאנשים אך אצלו זה פשוט דורש.
המבטים של הבנים הופנו אליי מנסים להבין מה זה היה עם רותם סימנתי הם בראשי שהכל טוב ושמנו מוזיקה. שמנו מוזיקה ומדי פעם בנסיעה רותם הסתובב אחורה בטח רצה לבדוק מה המצב. לא פעם הוא ביקש שנלמיך כי הוא רוצה לישון אך הבנים רק הגבירו בכוונה.