רעידת אדמה

האדמה מיטלטלת תחתיי.
ידי נקרעת מידו ואני נופלת ארצה. הבניינים סביבי קורסים ברעשים איומים, לא חזקים מספיק בשביל לשרוד.
אנשים צורחים בפאניקה, ואני נמלאת פחד כה עמוק, שהתחושה היא כמו ריקנות שהמסר ממנה ברור: זה הסוף.
בניין אחד קורס מטר ממני, כמעט פוגע בי, ואני לא יכולה לזוז. האימה משתקת אותי. הוא צועק את שמי, שוב ושוב, אבל אני לא מסוגלת להשיב לו.
אני רואה סדק גדול נפער באדמה, מתקרב אליי, בולע את כל מה שבדרכו. דמעות מתחילות לנזול מעיניי ללא שליטה.
אני שומעת אנשים צועקים את שמות יקיריהם, קולות מפוחדים חסרי אונים.
הסדק כבר כמעט מגיע אליי כשיד מונחת על כתפי וגוררת אותי הצידה.

ופתאום הכל מפסיק.

האדמה מפסיקה לזוז, הרעש הכמעט אכזרי נעלם. אני מתרוממת, רועדת בכל גופי ומסתכלת על ההרס סביבי. מאות בניינים קרסו, אנשים נכלאו מתחת להריסות, ואני בהלם שניצלתי.
אני רואה את הכאב ואת הסבל, את האימה השוררת בעיר. האנשים מתחילים להתאושש וממהרים לעזרתם של הקבורים מתחת להריסות.
אני שומעת את בכיים של אלו שאיבדו אדם אהוב, את היגון והשבר בקולם.
ידיו עוטפות אותי, רועדות כמעט כמו שלי, ואני נצמדת אליו, אל תחושת הביטחון שאני מרגישה בקרבתו. דמעות ממשיכות לרדת מעיניי, מכתימות את בגדיו, אבל הוא לא עוזב. הוא לוחש לאוזני מילים מרגיעות, מילים מנחמות, חוזר עליהן שוב ושוב, מילים שאזכור תמיד; הוא לוחש, "את בסדר עכשיו, אנחנו יחד, לעולם לא אעזוב אותך שוב"

*כל הזכויות שמורות לי*