רעבה בפריז

רעבה בפריז

הייתי בפריז בשנת 1948.
פריז דומה לאישה:
כשתפגוש בה לראשונה תתעניין ביופייה:
ובפעם השנייה תתעניין בהשכלתה:
אך כשתפגוש אותה בפעם השלישית,
היא תשעמם אותך!
זה היה ביקורי השני בפריז. לא עניין אותי הפעם היופי שלה ושל בנותיה. תרתי אחר מקורות ההשכלה של פריז. ביקרתי במוזיאונים ובאתרים העתיקים, קראתי ולמדתי את הספרות ואת השירה הצרפתית. שמעתי את הסיפורים המופלאים על עברה של צרפת ונהניתי מכך מאוד. ככל ששמעתי יותר, רציתי לדעת עוד ועוד..

הלכתי לבקר במוזיאון העירוני הגדול. הגעתי לפני שעת הפתיחה. היה לי מספיק זמן וניצלתי אותו לטיול בגני המוזיאון. ראיתי בחורה צעירה שישבה לבדה על אחד מספסלי הגן.
איני יודע מה בדיוק משך אותי אליה,
אולי זה היה היופי שלה,
אולי שערותיה הזהובות הארוכות,
אולי זה היה מבטה העצוב
ואולי זו הבדידות שלה!
איני יודע מה, אבל נמשכתי אליה משיכה חזקה!! פניתי לעברה ועמדתי מולה, מביט בה. היא לא הסבה את פניה אלי והתעלמה ממני. אזרתי עוז ושאלתי:
"אולי אפשר לשאול אותך שאלה?".
הרימה אלי את עיני התכלת שלה וענתה בחוצפה: "לא!! אינך יכול!".
תשובתה הפתיעה אותי וששאלתי שוב: "מדוע אי אפשר לשאול?".
הביטה אלי מבט עמוק וענתה:
כיוון שאני רעבה!!".
לאחר מספר דקות הוסיפה:
אינך יודע מה זה רעב.
כולכם אינכם יודעים מה זה להיות רעב.
אתה נראה לי שבע מאוד.
אולי אכלת שלוש ארוחות הבקר,
אני עדיין לא אכלתי כלום,
אני רעבה!!
תסתלק מכאן!!".
נעמדתי נאלם. לא יכולתי לענות ולא יכולתי לזוז. היא לא נראתה לי כילדת רחוב, היתה לבושה בלבוש פשוט ולא צעקני, פניה נקיים מאיפור כלשהו, אך פניה היו חיוורות ונראתה תשושה מאוד.
אולי היא חולה?
אולי היא באמת רעבה!!
חייכתי אליה ואמרתי: "גם אני רעב, רעב מאוד!". היא קפצה ממקומה ושאלה: "האם אתה רוצה להזמין אותי לארוחה?". עניתי: "כן, אני מזמין אותך לארוחה!": "אני מקבלת את ההזמנה ברצון". הלכה איתי, או יותר נכון לומר כי היא רצה ואני רץ אחריה. תהיתי כיצד בחורה יפה כזו יכולה להיות רעבה בפריז! לא היתה לי תשובה.
נכנסנו למסעדה קטנה. הזמנתי ארוחה יקרה שכללה בשר, אורז, ועשרות מיני מאכל, כולל ירקות ופירות, ולקינוח עוגות ושתייה חמה. היא זללה את הכל במהירות וללא הפסקה. היתה שקטה מאוד וכל עיסוקה היה באכילה. לא נגעתי באוכל בכלל והבטתי בה כשהיא טורפת את האוכל. נראה לי כאילו לא אכלה במשך חודש שלם.
כשגמרה את ארוחתה הביטה בי ואמרה:
כעת נדבר על המחיר!".
שאלתי בפליאה: "על איזה מחיר את מדברת?".
ענתה לי: "
כל מחיר שתדרוש!".
עניתי בפשטות: "איני דורש כל מחיר!!
איני רוצה תמורה כלשהי!".
היתה חסרת סבלנות ואמרה: "
אני לא מבינה בדברים האלה,
מעודי לא עשיתי דבר כזה!!
אך הייתי רעבה עד כדי כך שהייתי מוכנה לשלם בגופי ובנעורי עבור ארוחה. אני יודעת כי לכל דבר יש מחיר.
מה המחיר שאתה דורש?".
עניתי שנית: "איני דורש דבר, בואי נפסיק עם הדיבור על מחיר!". התקרבה אלי:
אתה רוצה אותי עכשיו?
אתה רוצה אותי כאן בגן או אולי תרצה לקחת אותי למקום אחר,
אני לרשותך ומוכנה לשלם כל מחיר!".
עניתי: "איני רוצה בך לא עכשיו ולא אחר-כך! אינך חייבת לי דבר!". ענתה: "אתה נראה לי חשוד, מה בדיוק אתה רוצה בתמורה?". שלמתי את מחיר הארוחה וקמתי כדי ללכת. פניתי אליה ואמרתי: "נהניתי מאוד מחברתך, אני נפרד ממך ולכן אינך חייבת לחשוש מפני". היא נשארה לשבת במקומה, מביטה בי. חשבתי שבטח אין לה מקום מגורים ואין לה כסף כדי לשלם את הארוחה הבאה שלה. חזרתי אליה. היא חייכה חיוך עצוב והמתינה להסבר על סיבת חזרתי. שאלתי אותה: האם יש לך מקום לינה? אני מתכוון לאין את הולכת מכאן? האם יש לך בית משלך?". הביטה אלי וענתה: "איני יודעת לאין אני הולכת!". זרקתי לעברה שטר של 10 אירו ואמרתי: "אולי זה יעזור לך עד שתדעי הכאן את גרה!". ומיהרתי להתרחק. היא קראה לעברי: "חכה רגע!". חזרתי אליה. היא קמה ללכת עמי כשהיא אומרת: "אני באמת זקוקה לכסף הזה, אך איני יכולה לקבלו ללא תמורה! תן לי איזה עבודה תמורת הכסף הזה ותמורת הארוחה. אני מוכנה לכל עבודה שתציע לי. אני הולנדית. אני שולטת גם בצרפתית וגם באיטלקית שליטה מלאה. יש לי ניסיון בעבודות משרדיות. תציע לי כל עבודה ולו גם בניקיון, אני רוצה כל עבודה כדי להתקיים בכבוד!".
חייכתי אליה ושאלתי:
האם את מכירה את פריז?"
ענתה: "אני מכירה כל רחוב וכל סמטה בפריז". עניתי: "אם כן אני מציע לך להיות מורת הדרך שלי בפריז. וכעת אחזור לשאלתי הראשונה שלא שזכיתי לקבל עליה תשובה: מה הם שעות הפתיחה של המוזיאון?" ענתה לי כל יום משעה 12.00 ועד 20.00".
וכך ימי שהותי בפריז היו בחברתה של "מונה", זה היה שמה. נהניתי מחברתה של מונה יותר מאשר יופייה של פריז. מונה הכירה לי את כל העיר, כל רחוב, כל סמטה, כל שוק, ואת כל האתרים העתיקים. נהגנו לטייל יחד, לשבת בבתי-הקפה ולאכול במסעדות. בלינו שעות בישיבה במרפסת חדרי שבמלון וכן בחדר הקטן ששכרתי עבורה. לא היתה בינינו קרבה פיזית. לא היו לנו רגשי אהבה ומשיכה גופנית. למונה היתה השכלה רחבה מאוד, היא משכילה ומחונכת ובקיאה בכל נושא ונושא: בספרות, בשירה, באומנות, במלחמה ובשלום. גליתי עניין רב לשוחח עמה והשהיה בקרבתה נעמה לי מאוד.
מדי פעם הבחנתי בה יושבת עצובה ומהורהרת. במצבים אלה היא נראית מאוכזבת ומיואשת. ברגעים אחרים היתה מלאה חיים ורקדה כשהיא צוחקת ומאושרת.

ידעתי כי מאחורי מצבי הרוח המשתנים שלה חבוי סיפור עצוב. רציתי מאוד לדעת את סיפורה, אך היא שמרה על שתיקה וכל פעם ששאלתי שאלה כלשהי על עברה ענתה: "זה לא מעניין, העבר מת, עלינו לחיות רק את היום!". באחד הימים ראיתי אותה יושבת בפינת החדר ממררת בבכי. ניגשתי והתיישבתי לידה, החזקתי בידיה וכשאני מביט מבט חודר אל תוך עיניה אמרתי: "מונה!! אני יודע שאת מיוסרת ומענה את עצמך!! ספרי לי את סיפורך אולי אוכל לעזור לך!!". הכנתי לנו קפה שחור והצעתי לה: "הקפה השחור יעזור לך, שתי!". היא לגמה מהקפה ואמרה:
"אני בת של אדם עשיר מאוד באמסטרדם ברשותו עסקי מסחר רבים ונמנה עם האצולה של הולנד. האצולה בהולנד מאוד נוקשה בקשריה עם האנשים. אצלם לא חשוב האדם ולא חשובה תבונתו. החשוב הוא שמו, שם האצולה עליה הוא נמנה וכמות המיליונים שברשותו. כל השאר אינו נחשב.
הורי רצו להכיר לי בחור עשיר השייך לאצולה המכובדת. אך אני הייתי מאוהבת בטייס איטלקי ורציתי להינשא לו. ההורים התנגדו. נלחמתי על זכותי לקבוע את גורלי בעצמי. אך ללא הצלחה. האהבה היתה חזקה יותר!! נישאתי לאהובי, כמובן ללא הסכמת הוריי.
ההורים רגזו וגרשו אותי מהבית. סגרו בפני ובפני בעלי את כל הדלתות באמסטרדם ובהולנד. בעלי הפסיד את מקור פרנסתו, ואני נושלתי מכל רכוש המשפחה. נשארנו רעבים, ללא מקום מגורים וללא אמצעי מחיה כלשהם. נאלצנו לעזוב את הולנד ולבוא כדי לנסות לחיות כאן בפריז. בפריז הסתפקנו במועט וחיינו חיי עוני שלא הייתי רגילה אליהם. הקשרים עם משפחתי ועם הולנד נותקו. לא היה אכפת לי. הייתי מאוהבת והאהבה פיצתה אותי על הכל. נולד לי בן זכר מאהובי. שלחתי מכתב בצרוף תמונה של הילד לאבי וכתבתי: "זה הנכד הראשון שלך, אני מקווה שתרצה להכירו!". מעולם לא קבלתי תשובה למכתב ואבי המשיך להתעלם מקיומי.

הוכרזה מלחמת העולם השנייה ובעלי גויס לחיל האוויר האיטלקי. כיוון שאיטליה היתה במלחמה נגד צרפת, נאלצתי לחזור עם ילדי לאמסטרדם, עיר הולדתי. רציתי להגן על עצמי ועל ילדי מפני אסונות המלחמה. קיוויתי שאבי יסלח לי! אך אבי לא סלח!!
שכרתי חדר עלוב בעיר וחייתי בדוחק רב מהסכומים שבעלי שלח לנו.
הייתי מנודה!!
הייתי זרה בעירי שלי!!
בקושי יכולתי לקיים את עצמי ואת ילדי בעיר שרובה שייכת לאבי!!

לאחר מספר חדשים הודיעו לי שבעלי נפל במלחמה. נשארתי אלמנה בודדה המטפלת בתינוק וללא מקורות מחיה. שלחתי מכתב נוסף לאבי והודעתי לו על מות בעלי ובקשתי את סליחתו. אבי לא ענה גם למכתב זה. נאלצתי לעבוד בניקיון רחובות העיר שרובה שייכת לאבי. סבלתי בשקט ועשיתי את כל שביכולתי כדי לפרנס את ילדי. ילדי לא קבל את הטיפול הדרוש ולא את המזון הנכון. גופו נחלש מיום ליום ולא יכולתי למצוא את האמצעים כדי לקנות לו תרופות וכדי להעניק לו טיפול רפואי הולם.
גם הוא נפטר!!
אבי שמע על מות בני ורווח לו!
בעלי נפטר !!
הבן שלו ושל בעלי נפטר!!
שם המשפחה איטלקי נמחק!!
חזרתי להיות הבת של אבי!!
אבי סלח לי!!
אך אני סירבתי לסלוח!!
סירבתי לחזור הביתה!!
אבי החל מתחנן שאחזור הביתה ושאסלח לו. אני נהניתי מאוד לראותו מושפל ומתחנן אלי שאסלח לו ובתמורה יעניק לי את כל אשר לו.
בזתי לו וירקתי בפניו.
חזרתי לפריז!!
קיוויתי למצוא עבודה מכובדת לאור השכלתי הרחבה. אך בפריז אין עבודה!! לא יכולתי למצוא עבודה הגונה כלשהי. ממה יכולה בחורה צעירה, יפה ומושכת להתפרנס בפריז? הדרך היחידה היא למכור את גופה לכל המרבה במחיר!!
לא רציתי למכור את גופי!!
נשארתי בחורה בודדה ורעבה בפריז הגדולה והצוהלת!!
אבי שמע על מצוקתי!!
הוא חשש שאכתים את שם המשפחה שלו!!
הוא חשש שהאנשים יצביעו עליו ויאמרו בזלזול:
"הנה אביה של הזונה!!".
הנה האדם שלא ידע לשמור על כבוד שם משפחתו!!".

מונה הפסיקה את סיפורה, הביטה אלי מבט של ניצחון ואמרה: ,אבי היה כאן לפני שבוע!! התחנן שאחזור עמו הביתה בהבטיחו לי עולם ומלואו!!" שאלתי: "מדוע לא חזרת עמו?".
ענתה: "כי הוא רצח את בעלי ורצח את בני,
אני חייבת לנקום!!
נקמתי תהיה קשה וכואבת!!
אני ארצח את כבודו של אבי!!
בעוד יומיים אני חוזרת להולנד לבדי.
רק שם אהפוך לזונת רחוב!
לא זונה רגילה!!
זונה עם שם אצולה נכבד!!
אשכב רק עם חבריו של אבי!!
ועם כל מי שירבה במחיר!!
ויהיו רבים כאלה!! כולם חברים של אבי
ואצחק את צחוקי האחרון כשאראה את אבי מושפל. לא אהיה יותר הבחורה הרעבה בפריז!
אהיה הזונה מבית האצולה של אבי!!