רסיסים|פרק 1|

"לא יודע למה!"הוא הרים את קולו.
"אז עזוב, להתראות" הסתובבתי-אך הוא תפס את ידי וסובב את גופי צמוד אליו.
"אוח'!" הוא התעצבן, נהיה אגרסיבי ואני מודה שזה קצת הפחיד אותי,"איך את היחידה שלא קולטת?!" מרוב שהיינו קרובים הרגשתי את הבל פיו, את פעימות ליבו,ראיתי את הזיעה שעל מצחו וכמה הוא לחוץ מהרגע.
"מה…אני…לא…מה…"גמגמתי,בוהה בשפתיו היפות שרק במרחק נשימה אחת בלבד משפתיי.
"את קולטת בכלל מה אני מרגיש?"הוא הסתכל עמוק לעיניי, הושיט את ידו אל ידי והניח אותה על לבו שפועם בחוזקה.
מה הייתי עושה כדי לחזור לרגע הזה,
מה הייתי עושה כדי שירגיש שוב את מה שהוא הרגיש באותו רגע,
מה הייתי עושה כדי שלא ישנא אותי,
מה הייתי עושה כדי שיאהב אותי,
שוב.
[מהפוסט הקודם, תקציר\הצצה]
—————————————————-
"פנימיית רסיסים"
זה הדבר שתפס את עיניי ברגע שהגעתי לפנימייה.
"רסיסים", תהיתי לעצמי, שם כל כך שברירי אך עמוק, יש בו משהו שנוגע בי במקומות אפלים ואני לא יודעת למה.
השלט היה עקום, מלוכלך מוזנח, כמעט ונופל, הסטתי את מבטי ימינה וראיתי בניינים נמוכים וגבוהים גם הם נראים מוזנחים, חייבים שיפוץ דחוף.
השמיים היו באותו בוקר אפורים מתמיד, מראים שגשם עומד לפרוץ, הייתה רוח קרירה שמילאה את פניי באוויר נקי למדיי, הנחתי את תיקי הגדול על הדשא הממש לא מטופח.
"בוקר טוב" שמעתי קול לפתע מהביתן של שומר הפנימייה.
"בוקר טוב" עניתי מבלי לראות את פניו של השומר מהביתן.
התקדמתי ישר לפי החצים שמראים איפה החדרים עד שהגעתי לבניין שבו היה כתוב "חדרים".
הבניין היה מלא בוץ, היו בו חלונות פתוחים ורוח קרירה נכנסה לבניין,הוא גם היה מוזנח אך זה כבר לא הפתיע אותי, טיפשה, חשבתי לעצמי, מה חשבת? שתגיעי לבית מלון? את הבאת את זה על עצמך, את היחידה שאשמה במצב שלך, היחידה.
הלכתי לכיוון ימינה לפי החצים ומראה תלויה משכה את תשומת לבי, עמדתי מולה, ראיתי שיער בצבע דבש מקולקל מונח על ראשי, הוא היה נראה דביק ומוזנח, מפתיע, חשבתי לעצמי, הסרפן ג'ינס שלי היה יותר דומה לצבע אפור מאשר תכלת ג'ינס, והסוודר שכיסה אותי היה קרוע בכיסיו, מגפיי היו אולי הדבר היחיד שהיה מטופח במראה שלי, אך גם זה לא הפתיע אותי, אני אשמה, אך ורק אני.
"שלום" קול הבהיל אותי, קפצתי והסתובבתי כדי לראות מי עומד מאחורי הקול הזה.
ראיתי לפניי נערה, נראית בגילי, לבושה בתלבושת אחידה, חצאית משובצת משולבת בירוק ובורדו וחולצת וי בצבע לבן עם סמל ועליו כתוב "רסיסים" עיניי נפלו על הסמל, שוב משהו בתוכי זז, השם הזה לא עושה לי טוב, בכלל לא, היו לה גרביים עד הברכיים, תואמות לחצאית שהיא לבשה, הייתה לה צמה ארוכה בצבע חום, אך חום מטופח, מעל חולצתה היא לבשה בלייזר שגם תואם את החצאית, משולב גם הוא בבורדו וירוק כהה.
היא הייתה נראית מטופחת להפליא וזה לשם שינוי הפתיע אותי, במיוחד במקום כזה.
"שלום" בחנתי אותה מכף רגל עד ראש.
"את חדשה פה?" היא שאלה אותי, מתעניינת.
"בינתיים" עניתי לה במהירות.
"מגניב" היא חייכה והייתה שתיקה בינינו של כמה שניות ארוכות,היא בהתה בסרפן שלי ובשערי, "אני דר" היא הושיטה את ידה כדי ללחוץ את ידי ולחצתי את ידה בחזרה "אלי" עניתי בחצי חיוך.
"אלי?" היא שאלה בפליאה, ראיתי עליה שהיא מופתעת מהשם המוזר הזה.
"קיצור של אלינור" הנהנתי.
"יודעת מה?" היא בחנה אותי לרגע, "האמת היא שאני בדיוק התורנית השבוע ואני אמורה להגיד לך שאת אמורה ללכת עכשיו לחדר ולהחליף ישר לתלבושת האחידה אבל בואי, אני בדיוק בדרך למועדון לשבת עם כולם, אני אכיר לך אותם" היא חייכה וחשפה גומות גדולות.
"כולם?" לא הבנתי מה זה אומר בכלל.
"את כל התלמידים" היא צחקקה וכשראתה שאני עדיין לא ממש מבינה "חברים?" היא צחקקה שוב.
"אממ, אוקיי, אני מניחה" גיחכתי.
היא הובילה אותי לבניין ממול, הוא היה קטנטן והיה בכניסה שלט "מועדון" שגם הוא היה מוזנח.
"טוב, פה זה המועדון כפי שאת רואה" היא ניקתה את השלט והראתה לי שהאצבע שלה מלאה בבוץ "לא הכי מטופח כמו שאת שמה לב" היא צחקה ואני חייכתי, אני לא רגילה להיות חברה של בנות, בחיים לא הייתה לי חברה שבאמת יכולתי לשתף אותה בהכל, כמו שבנות עושות, או מורחות לקים או משהו כזה, ממש לא הקטע שלי.
היא נכנסה לבניין ואני אחריה, תוהה לעצמי מה הסיפור שלה, למה היא פה, מה היא עשתה שהיא פה? היא נראית הרי כל כך תמימה וטובה איך מישהי כזאת יכולה לעשות משהו רע? הרי זו פנימייה לעבריינים, בטח מגעיל פה, וקשים פה, מעניין אם היא עומדת בזה בכלל.
דמיינתי לעצמי כבר מה יהיה, אני אכנס לחדר שבו כל "החברים" נמצאים, הם יישבו במעגל, מעשנים נרגילה או סיגריה, או בכלל מריחואנה, עגילים בכל מקום בגוף וכמובן יצחקו עליי שאני פה ויגידו לי "בהצלחה, הגעת לגיהינום", כבר הייתי בכמה פנימיות לעבריינים צעירים וכולם היו ככה, העדפתי פשוט לשבת בחדר ולחשוב על תכנית בריחה מהפנימייה מאשר לשבת במעגלים המטופשים האלה.
היא פנתה ימינה לחדר ונכנסתי אחריה.
ראיתי איזה עשרה חבר'ה פחות או יותר יושבים על הרצפה, על מין שטיח עגול, מטופחים להפליא, שום סיגריה ושום נרגילה, מחייכים ומצחקקים, לבושים בתלבושת אחידה, מחזיקים גיטרות ומזמזמים שירים של הזמר שלמה ארצי תוך כדי נגינה.
"הי חבר'ה, זאת…אהה..וואי אני מצטערת, איך קוראים לך?" דר שכחה, היא חצי הסתובבה אליי, עומדת מלפניי.
"אלי" אמרתי, לא נרגשת יותר מדיי, לא מנסה להתחבב.
"אלי?" מישהו המחזיק גיטרה, בעל שיער חום ועיני דבש, הופתע בדיוק כמו דר.
"אלינור"
"אלינור"
דר ואני אמרנו ביחד והיא צחקקה.
"הי, לא הייתה לנו פה פעם אלינור?" הוא הסתכל על כולם וחייך.
"שתוק" שמעתי קול מרוחק ושמתי לב למישהו, הוא שכב על הרצפה בקצה החדר- מרוחק מכולם, הוא לבש קפוצ'ון שעלה על שערו, הוא הסתכל על התקרה באופן מוזר ביותר ולא יודעת למה, הוא תפס את לבי, משך אותי, סקרן אותי.
פתאום בחדר נהייתה דממה, כולם הסתכלו על הבחור שהזכיר את השם "אלינור", הרגיש כאילו היה בין כולם פתאום מבוכה, כאילו אסור להגיד את השם הזה פה.
הבנתי שיש סיפור מאחורי זה.
"למה זה היה דור?" מישהי שישבה במעגל ליד הגיטרות אמרה, היא הייתה יפה להפליא, השיער שלה היה חלק ונראה נעים למגע בצבע חום בהיר בהיר, עם עיניים כחולות גדולות.
"מצטער אחי…לא התכוונתי אתה יודע…אני…"דור ניסה להסביר את עצמו ללא הצלחה.
"מעניין לי ת'ביצה" ההוא עם הקפוצ'ון קם והתקדם לכיוון הכניסה לחדר, הוא עבר לידי ואפילו לא הסתכל עליי, הוא רק נתן דחיפה קלה בכתפי ויצא מהחדר.
"הי, מצטערים על זה" היפה ענתה, "אני אביטל" היא אמרה ולא יכולתי להאמין שהיא גם פושעת.
"זה פשוט אביב" אביטל המשיכה להגיד וכאילו להתנצל בפניי,"הוא פשוט קצת מתוסבך אבל את תלמדי לאהוב אותו" היא חייכה ועיניה זהרו.
"אהמ אהמ" מי שישב לידה השתעל עליה בכוונה.
"מה?" היא צחקקה.
"אויש אבי," דר אמרה לפתע והתקדמה לעבר השטיח, "תודי כבר שאת הרוסה עליו" היא המשיכה.
אביטל התחילה להסמיק ולהתפדח, ראיתי את זה עליה.
"וואי אתם כאלה חיים בסרט" היא חייכה ועדיין הסומק היה על פניה,"אלינור, אל תקשיבי להם"היא המשיכה להגיד לי.
"רק אלי" אמרתי "ונראה לי שאני אלך להתקלח, תודה על הקבלת פנים" סימנתי להם שלום והם סימנו לי בחזרה.
יצאתי מהחדר ורק חשבתי על איך בורחים מפה, הכל פה מתוק מדיי, הם דביקים מדיי, חוץ מהאביב הזה אבל בכלל לא אכפת לי ממנו, רק רציתי לחשוב איך אני חוזרת למקום שבאתי ממנו ובורחת מפה לכל הרוחות.
חיפשתי גדר כי מהשער ממש לא ייתנו לי לצאת, לא שהיה לי ממש לאן לחזור אבל הספסלים נראים לי יותר טוב מאשר המקום הדביק הזה, אין ספק שהפנימייה הזאת גרועה מכל הפנימיות שאי פעם הייתי בהן, ועוד בכלל השם "רסיסים" מאיפה הביאו אותו בכלל?
כל דבר פתאום עצבן אותי בפנימייה הזאת.

אחרי חיפושים רבים של יציאה אחורית, סוף סוף מצאתי גדר שמובילה לרחוב האחורי של הפנימייה, היא הייתה קצת גבוהה אבל כולה מברזל, דקה אני מטפסת עליה ובורחת מהחור הזה.
הרמתי את התיק שלי על ידיי וזרקתי אותו לצד השני של הגדר, לעבר הרחוב.
הרמתי את הרגל שלי והתחלתי לטפס על הגדר, לא עברה שנייה ונשרטתי מברזל הגדר.
הרמתי את הרגל השנייה וכבר התחלתי לגמרי את הטיפוס, עוד כמה סנטימטרים ואני עוברת את הגדר.
"מה את עושה?" שמעתי קול מוכר מאחוריי ומרוב שנבהלתי נפלתי בבת אחת על האדמה, לצערי לצד של הפנימייה מכיוון שעדיין לא הספקתי להגיד לצד השני.
"אח'" כאב חד פילח את ידיי ורגליי.
הרמתי מבט וראיתי מעבר לשערי שהיה פרוע על פניי את ההוא עם הקפוצ'ון, אביב.
הוא צחקק ובאמת שניסיתי לחשוב מה מצחיק, אך לא הצלחתי.
"מה מצחיק?" עדיין ישבתי, עם פרצוף מעוצבן, מנגבת את את ידיי מהאדמה שהייתה מלאה בוץ מהגשם.
"שחשבת שתוכלי לצאת מפה" הוא אמר וחדר לתוך עיניי וגרם ללב שלי לפעום בקצב מהיר.
"האמת שכמעט הצלחתי עד שהפרעת לי" עקצתי אותו.
הוא המשיך להסתכל עליי לכמה שניות ואז לפתע הוא טיפס על הגדר ועבר לצד השני במהירות מטורפת, הרים את תיקי וחזר לטפס שוב לכיווני.
הוא החזיר לי את תיקי ונגע שוב באדמת הפנימייה.
"שלוש,שתיים, אחת" הוא אמר לפתע ולא הבנתי למה הוא מתכוון ופתאום התחילה אזעקה מחרישת אוזניים.
אטמתי את אוזניי בעזרת ידיי והסתכלתי לעבר הגדר.
"אין בעד מה" הוא אמר.
שיט, יש אזעקה לכל מי שרק ינסה לברוח.
שמעתי צעדים לכיווננו ולבי פעם במהירות, לא היה לי כוח לעונש ולשיחות עכשיו עם המנהלת וכל מיני הטפות.
השומר התקדם לעבר אביב תפס את זרועותיו וגרר אותו חזרה לכיוון הפנימייה,"אני כבר לא מתפלא…"הוא אמר "שוב הפעם" הוא נאנח הפעם.
הסתכלתי על אביב ותפסתי אותו מביט בי, מחייך חיוך מלא גומות וקורץ לי ואז שמתי לב לעיניו הכחולות, כמו הים בדיוק, שמתי לב פתאום כמה הוא נראה טוב.
הוא בהחלט הציל אותי, אך דווקא מה שעניין אותי באותו רגע זה רק-
מה הסיפור שלו.

המשך יבוא:)