רכוש צה״ל- פרק 7.

אני ממש משתדלת ליישם את ההערות שאתן מביאות לי, מקווה שתהנו❤️
״אתה יכול להשאיר אותנו לבד?״ ביקשתי מרון. בית העלמין כבר התרוקן, כבר קברו אותו. אמא שלו כבר הספידה אותו ואמרה שלא יכלה לבקש טוב יותר ממנו, שהוא גיבור, הגיבור שלה. החזן הצבאי כבר אמר עליו קדיש. עין אחת לא נשארה יבשה.
״כן בטח.״ אמר ונשק לקודקוד ראשי.
ישבתי מול ערמת החול שכוסתה בפרחים, כל זר מאירגון או עמותה אחרת.
״התנשקנו אתה יודע?״ פציתי את פי לאחר מספר רגעים של שתיקה. ״כן התנשקנו, עכשיו אתה בטח צוחק עליי מלמעלה ואומר שאני כזאת צפויה. אתמול לפני מה שקרה, פעמיים ליתר דיוק, התרגשתי כאילו היה הנשיקה הראשונה שלי. רעדתי מבפנים, רטט לי הלב.
התכוונתי לספר לך, אבל היית חייב להתנדב לשמור על הבסיס.״ התחלתי לדמוע. ״מטומטם! לא היית צריך ללכת לשם.. קצת אגואיסטי מצידך אתה לא חושב? יש כאן אנשים שצריכים אותך אתה שומע? אתה לא יכול ללכת ככה, אתה לא יכול להשאיר אותי לבד!״ צעקתי בבית העלמין, הוא לא שומע אותי, הוא לא כאן..
״אין ולא יהיה שני לך בכל העולם, אוהבת עד כאב..״ קמתי מהרצפה, נשקתי לאחד הזרים ויצאתי משערי בית הקברות.
״נלך?״ אמרתי לרון שנשען על אבן גדולה. עיניי היו אדומות וליבי שרף. כואב לי. קשה לי. אני שונאת לרחם על עצמי וזה פשוט מתבקש, איבדתי את החבר הכי טוב שלי. הוא הנהן וחיבק את כתפיי בדרך למכונית.
״את בסדר?״ שאל כשנכנסנו לרכב.
״אני נראית לך בסדר?״ שאלתי בתוקפנות. ״אני מצטערת.. לא היום שלי..״
״זה בסדר. גם לי היו ימים כאלה.״ ענה, ״פעם באיזה מבצע בעזה איבדתי שלושה מהצוות שלי, חברים טובים שלי, אהבתי אותם יותר מאת עצמי.״ הוא אמר והתחלתי לדמוע, ״גם אני נפצעתי בהיתקלות עם מחבלים, זה חלק מהחיים, הוא התגייס בשביל זה. הוא ידע למה הוא נכנס.״ אמר והציג בפניי צלקת שהייתה על ידו. לא שמתי לב אליה קודם. אני באמת לא מבינה איך קמים ממכה כזאת, זה קשה וכואב. אין כוחות להתמודד יותר, הכל מתגמד ליד המוות. ״החיים ממשיכים נשמה שלי. יהיה בסדר.״ הוסיף ואני רק דמעתי יותר.
״אי אפשר לקום מדבר כזה, אני מתרסקת רק מלדמיין את הפנים שלו…״ אמרתי והוא כרך את ידו סביב צווארי, מקרב את ראשי אליו ונושק לקודקודו.
״הוא נפל כשהגן עלייך, הוא היה כאן בשביל זה. מה שהכי מנחם אותי זה שלהיהרג תוך כדי הגנה על המולדת, זה המעלה הכי גדולה שיש. הוא גיבור ישראל. אל תשכחי את זה.״ הוא ניחם אותי.
״סיפרתי לו עלינו.״ צחקתי.
״מה?״ צחק, לא מבין למה התכוונתי.
״הוא יודע עלינו, סיפרתי לו עלינו, שהתנשקנו נראה לי שהוא שמח בשבילי שסוף סוף יש מישהו שדואג לי, לא רק אני דואגת לכולם.״ אמרתי מנגבת את דמעותי בטישו שהיה במכוניתו של רון, שהייתה נקייה ומסודרת.
״את דואגת לכולם?״ שאל בזלזול,
״אתה מזלזל… אבל אני מחזיקה את אמא שלי ואחי הקטן, חצי מהמשכורת שלי הלכה לבית. אני רק נראית מישהי שחיה בעולם שהכל ורוד, אני יודעת מה זה להרגיש בתחתית. הייתי שם.״ אמרתי בנחרצות ופתחתי את חלון הרכב, מבקשת מהרוח שתכה בפניי כמו המציאות שעשתה זאת אין ספור פעמים.
״לא ידעתי..״ אמר בהתנצלות, ״אני בדיוק ההפך ממך. אני גר בסביון. לא ידעתי מה זה כסף, מהי אחריות, מה זה עבודה עד שהתגייסתי, וכשהתגייסתי כל כך אהבתי שהכל בידיים שלי, שאני עובד בשביל עצמי. אז נתתי את כל כולי, אבא שלי היה גאה בי, הוא היה בטוח שאני אהיה ההפך ממנו, שאהיה איזה ג׳ובניק.״ אמר מחנה את הרכב בתחנת הדלק. ״את רוצה משהו?״ שאל,
״אפשר שוקולד?״ שאלתי, הוא חייך חיוך קטן והנהן לחיוב.

״קליק זה בסדר?״ שאל כשנכנס לרכב, הנהנתי ופתחתי את האריזה, מגישה לו חתיכת שוקולד והוא נוגס בה ומתניע את הרכב.
״הוא אמר לי שהוא מת לדפוק את ירין.״ אמרתי ורון צחק צחוק מתגלגל, ״וכשלקחת אותי הצידה הוא ביקש שאני אשמור על עצמי, מלאך. לא פלא שה׳ לקח אותו.״ אמרתי ולקחתי גם אני חתיכת שוקולד, שתמתיק את המצב המר שאנו נמצאים בו.
״הוא היה חייל טוב. לא הכרתי אותו כמוך, אבל הוא עשה מה שאמרתי לו אז הוא כבר קיבל כמה נקודות אצלי.״ גיחך. הוצאתי מתיקי את צמיד הגורמט שלירון שמר אצלי ועניתי אותו על ידי.
״זה שלו?״ שאל רון ואני הנהנתי, מביטה ארוכות בצמיד ודמעות מילאו את עיניי בשנית. ״יהיה בסדר.״ הוא ניחם.
״זה לא בסדר, שום דבר לא בסדר! מה בסדר בזה שאבא קובר את הבן שלו? הוא לא הספיק כלום.. הוא רק בן 18, זה לא מגיע לו!״ צעקתי, ״הוא היה טוב מידי בשביל למות ככה… זה לא מגיע לו…״
רון לא דיבר, רק הניח את ידו על ירכי לנחמה.
גברתי את הרדיו, שהיום נשמעו בו שירים שקטים ועצובים. נשמתי עמוק.
״יום ארוך…״ הוא מילמל, היום לא חזרתי לבסיס, נדרשתי להגיע לעוד יום השגחה בבית החולים, ורון הסיע אותי לשם. ״את רוצה שאני אבוא איתך לחדר? אשב איתך רצת שלא תהיי לבד..?״ שאל בחשש שמא שאלתו תצטייר רע בעיניי. הנהנתי והוא דומם את מנוע הרכב והוציא את התיק הגדול והעמוס שלי מאחורי האוטו.
״אתה רוצה לישון קצת? אני בכל מקרה הולכת לאחות אני צריכה לעשות כמה בדיקות.״ שאלתי והוא התיישב בכורסאות שניצבה ליד מיטתי.
״אני בסדר.״ אמר וגולל מספר הודעות במכשיר הסמארטפון שלו. יצאתי מהחדר לכיוון חדר האחות,
״ליאור רחמני.״ חייכתי אליה חיוך אדיב למרות שממש לא היה לי חשק לחייך. אני מתגעגעת ללירון, הכל יהיה שונה בלעדיו והכל ישתנה, אני מפחדת ממה שיקרה. יש לי עוד חברים אבל הם לא לירון. אני חושבת שעמם העובדה שאני יודעת שלא אראה אותו יותר, גורמת לי להתגעגע יותר. האחות הורתה לי להחליף לפיג׳מת בית החולים על אף התנגדותי, חיברה אליי אינפוזיה וערכה כמה בדיקות. אני לא מאלה שבוכות כשמתקרבים אליהן על מחט, אני מתמודדת, אני חייבת להתמודד.
״אני בסדר הא?…״ שאלתי כשנכנסתי לחדר וראיתי שרון נרדם, כיסיתי אותו בשמיכה שהייתה על מיטתי ויצאתי לטייל בבית החולים קצת, עוברת בין מחלקות ומתיידדת עם חולים.
״דאגתי לך.״ אמר רון כשחזרתי לחדר.
״אתה לא צריך, אתה במצב לנהוג חזרה לבסיס?״ שאלתי דאגנית.
״אני אקנה לי קפה בדרך, תשמרי על עצמך ותקשרי כשתצאי לבסיס.״ רון אמר ואני הנהנתי, הוא התקרב אליי נושק לראשי, נשמתי עמוק ויכלתי להריח את ריח הבושם שלו שהיה מהול בזיעה עקב החום של חודש אוגוסט.
התיישבתי בכורסא וחשבתי על הכל, לירון שכבר לא איתי, רון שאין לי מושג איך יתנהג אליי כשאחזור לבסיס, אמא שלי ואחי הקטן. המחשבות האלה לא מפסיקות להטריד אותי… אני פשוט משתגעת.