רכוש צה״ל, פרק 6

״אש!״ צעק עמית, מפקד הכיתה שלי, כל הכיתה ירתה לכיוון המטרה, חלקם פיספסו, חלק הצליחו יותר, חלקם פחות.
פיספסתי, בפעם השלישית כבר, בהנחה שאני סופרת נכון. לעזאזל אני לא מרוכזת!
״מה קורה לכם? נהייתם אפסים!״ צעק עמית בנוקשות. ״אש!״ צעק שוב וכולם ירו. שוב פיספסתי. ״לכו לעבודה אין לי כוח לראות אתכם. יהלי תישארי.״ אמר ויהלי חייכה אליי חיוך ממזרי.
״אין לי כוח יותר!״ צעקתי ונשכבתי על האדמה, שיערי המתולת התלכלך מהחול ולא עיניין אותי, הייתי מותשת.
״ליאור קומי ותתחילי לעבוד.״ קרא לעברי רון להמשיך ללכת. נו באמת.
״הכל בסדר איתכם?״ שאל לירון, אליו אני הכי קרוב מבין שלישית הבנים.
״אין לי מושג.״ שיר בבתי את שפתיי כלא מבינה.
״נשב באוכל תסבירי לי.״ קבע והושיט לי יד כדי שאקום מהרצפה.
–
״רגע זה לא הבנתי, את רוצה אותו, הוא לא יודע אם הוא רוצה אותך, ואז אתם מציקים אחד לשני?״ כאילו סיכם את כל מה שקורה בנינו. חוץ מעובדה שאני רוצה אותו. אני חושבת.
״תשתוק שלא ישמעו אותך! אה וכמעט התנשקנו.״ אמרתי והוא החל להשתעל.
״מה? הוא יודע שזה אסור נכון?״ הוא היה מופתע והחל ללחוש.
״אתה לא חשוד בכלל עם כל הלחישות האלה.״ צחקתי. ״עזוב אותי, מה איתך?״ העברתי נושא שהיה לי ברור שנחזור אליו בעוד מספר דקות.
״מת לדפוק את המכ״ית של הכיתה השנייה.״ אמר בגסות ואני צחקתי. אני שונאת אותה בלי סיבה מוצדקת. או שהיא מוצדקת? אין לי מושג מה אני מרגישה, מה אני רוצה מעצמי. לרגע שכחתי שקוראים לי ליאור. ״בקיצור אני אומר דברי איתו.״ אמר בפתאומיות.
״אין לנו על מה לדבר.״ קבעתי ופניתי להזמין לשנינו משהו לאכול. ״חוץ מזה שאני גם ממש לא רוצה אותו.״ הוספתי. ורון בדיוק חלף על פניי.
״חבל שלא דיברנו על מיליון דולר… או על ירין.״ צחק ועקב אחריו עם מבטו.
״אתה כזה מטומטם. ושלא ייצא ממך טוב?״ שאלתי.
״ברור שלא.״ מיהר להסיר דאגה מליבי וחייך אליי חיוך רחב ואוהב.
״ליאור.״ קרא אליי רון. הסתובבתי והוא סימן לי להתקרב אליו. התקרבתי והוא נעמד מולי, מטרים ספורים אחד מהשני. שותק. ״בואי רגע.״ הוא אמר אחרי מספר רגעים של שתיקה והתחיל ללכת לעבר מקום בבסיס. הסתכלתי על לירון בחוסר הבנה והוא סימן לי עם השפתיים ׳תשמרי על עצמך.׳
״כן המפקד.״ אמרתי כשהוא נעצר. מביט סביבו.
״שמת לב שאנחנו יותר מידי ביחד בשלושת השבועות שאת בבסיס?״ הוא שאל, צוחק על מצב. שלושת השבועות האלה עברו לי כל כך מהר. הרגיש לי כאילו רק אתמול התגייסתי. גיחכתי.
״מה אתה רוצה רון?״ שאלתי חסרת סבלנות.
״המפקד.״ אמר בקרירות. ״ואמי רוצה שנדבר רגע כמו שצריך.״ הוסיף בקול נינוח.
״איך אתה מצפה שנדבר כמו שצריך כשאתה לא מפסיק להתנשא מעליי! כאילו סמכותי? לפני רגע אנחנו כמעט מתנשקים ורגע אחרי זה אתה צועק עליי שאני לא עושה עבודה טוב! אני לא עוד אחת מהחיילות שלך, המפקד!״ התרתחתי מזעם. הוא נשם עמוק.
״ליאור את משגעת אותי!״ צעק, תופס בפניי ומנשק את שפתיי לפני שאוכל להגיב אחרת. ניסיתי להתנגד אך הדחף לנשק אותו גבר עליי. הפקרתי את עצמי למגע שלו.
״לעזאזל!״ צעק ובעט באבן שהייתה מונחת בצידי הדרך. ״אני מצטער.. זה לא היה צריך לקרות. אסור לנו.״ הוא גמגם. הוא הסתכל סביב ואני משכתי אותו מחולצתו לעוד נשיקה סוחפת, לא הבנתי מה קרה עכשיו, אבל רציתי להרגיש אותו קרוב אליי.
״סליחה המפקד.״ אמרתי והלכתי משם. לכל הרוחות! אני משתגעת, מה את עושה ליאור? צעקתי על עצמי.
״ליאור!״ הוא קרא אליי, ״ליאור!״ הוא קרא פעם נוספת, התעלמתי. הוא שבה את תשומת ליבם של כמה חיילים ולכן הפסיק לקרוא בשמי.

״ליאור שמירה.״ אמר עמית בקצרה ואני ניגשתי למחסן הנשק על מנת ללבוש את כל ציוד השמירה הכולל שכפ״ץ, נשק, מכשיר קשר ועוד כמה עזרים.
״התעלמת ממני.״ נכנס פתאום רון למחסן, נבהלתי והנשק נפל מידיי אך רון מיהר לתפוס אותו כדי שלא יעשה רעש.
״כפיים למפקד שמבין רמזים.״ אמרתי בציניות וניסיתי לדחוף את רון שחסם את היציאה.
״רון.״ הוא אמר בשקט, ״כשזה רק שנינו זה רון.״ אמר והתקרב אליי.
״אני בונה יותר מידי על השירות הזה בשביל לסכן אותו, אני לא יכולה.״ התרחקתי.
״ואני מה? עוד פחות מחודש סרן בצבא הגנה לישראל ובכל זאת אני בוחר לעשות את זה.״ אמר והתקרב שוב, מניח את ידיו סביב מותניי ומקרב אותי אליו. הייתה לי שבריר שנייה לחשוב אם אני רוצה את זה, ושפתיו נחתו על שפתיי.
״אני לא יכולה לתת לך לסכן את זה, אדון מח״ט גולני הבא.״ ((מפקד חטיבה)) צחקתי והתרחקתי ממנו. יוצאת מהמחסן ומשאירה שם את מה שקרה, יחד עם רון.

״אני רואה מישהו רץ פה!״ קראתי במכשיר הקשר שלי, רצה אחריו עם נשק דרוך ומוכן לפעולה. ״אני חוזרת אני רואה חשוד מתהלך בקרבת הבסיס!״ קראתי שנית והפעם עלו האחראים בש.ג בקשר ויצאו לפעולה. ״החשוד רץ לכיוון מזרח עם כלי נשק מסוג F-16, אני חוזרת, החשוד רץ לכיוון מזרח עם כלי נשק מסוג F-16!״ המשכתי לרוץ אחרי החשוד שהתקרב עוד יותר לבסיס.
״קיבלתי ושלחתי כוחות. תשמרו על קור רוח.״ קרא מפקד הבסיס בקשר אליי ואל עוד ארבעה חיליים שהיו בשמירה כמוני.
״קודקוד גם מכיוון מערב מגיחים שני חשודים, אני בעקבותיהם, אני חוזר, מכיוון מערב שני חשודים אני בעקבותיהם.״ קרא אחד החיילים במכשיר הקשר.
״אני עדיין מחכה לסיוע, החשוד נעצר צפונה ממגורי הבסיס. אני עדיין מחכה לסיוע.״ קראתי שוב בקשר.
״נשלחים כוחות לשני האיזורים, לטעון נשקים ולהיות זהירים.״ קראו בקשר ואני פעלתי לפי ההוראות שקיבלתי.
ראיתי את הכוחות מקיפים את החשוד ומיהרתי להתקרב, החשוד זרק את נשקו על הריצפה והרים את ידיו כלפי מעלה כשיותר מ15 חיילים חמושים מתקרבים אליו. נשמעה ירייה מהצד השני והמג״ד ((מפקד גדוד)) סימן למספר חיילים בשטח ואני בינהם ללכת לכיוון מקור הרעש ולאגף אותו.
הובלנו מבנה של שבעה חיילים, ואני הייתי באמצע המבנה כיוון שהייתי הכי פחות מנוסה. זיהיתי את טל ונדב בין החיילים והם מיהרו להרגיע אותי ולהגיד שיהיה בסדר.
הגענו למקור הרעש, וראינו זוג אזרחים חמושים ברובים ועוד אמל״חים ((אמצעי לחימה)) מכוונים אל עבר המבנה שלנו את נשקם ומדברים אחד לשני בשפה שלא היה לי ברור מהי עקב הלחץ שהיית שרויה בו. נשמעה יריה והחלו חילופי אש בנינו, התחלנו להיאבק בשני החשודים, אחד מהם נפל על הריצפה מיריות קודמות והשני המשיך לעמוד איתן. יריתי ברגלו והוא נפל על הקרקע מדמם מברכו ונאנק מכאבים. הגיעו כוחות רפואיים לפנות פצועים, וכוחות משטרתיים לפנות את החשודים לחקירה יסודית של השב״כ.
–
״סוכל ניסיון חדירה לבסיס גולני, בתקרית נהרגו ארבעה חיילים ועוד חמישה מחבלים. שמותיהם
של הנופלים טרם הותרו לפירסום.״ שמעתי את מגישת החדשות כשהתעוררתי בבית החולים.
אמא שלי אמרה שהתעלפתי מיד אחרי האירוע ולכן פינו אותי לבית החולים.
״המפקד.״ אמרתי כשנכנסו תלדי מפקד הבסיס, מפקד הגדוד ורון.
״ליאור רחמני.״ חייך אליי מפקד הבסיס חיוך רחב ואבהי. ״את גיבורה את יודעת? אם לא את, המצב שלנו היה הרבה יותר גרוע.״ אמר ואני חייכתי חיוך ביישני.
״המפקד?״ שאלתי והוא הסב את תשומת ליבו אליי, ״מי ההרוגים?״ שאלתי בחשש, לא רוצה לשמוע שמות מוכרים. הוא נאנח ופצה את פיו.
״אברהם לוי מגדוד 210, דוד כהן מגדוד 111, אבירן אלימלך מגדוד 89 ולירון גמזו מגד..״
״לירון? לירון מהפלוגה שלי?״ שאלתי והסתכלתי על רון שהרכין ראשו ולא הביט בפניי. המב״ס הנהן, התפרקתי. המב״ס והמג״ד יצאו מהחדר ונשארתי עם רון שחיבק אותי חזק.
״מתי הלוויה שלו?״ אמרתי בין משיכת אף למשיכת אף, ״היום בערב יודיעו, מחר בחמש…״ אמר והחזיק את עצמו שלא לבכות. ״אני רוצה ללכת.״ קבעתי והרמתי את ראשי ממני. הדמעות המשיכו לזלוג במורד לחיי ורון מיהר למחות אותם.
״מה המפקדים שלך יגידו על זה?״ גיחכתי.
״הם יכולים לקפוץ לי.״ קבע ושב לחבק אותי.