רכוש צה״ל- פרק 3.

קודם כל תודה רבה לכל מי שתמכה בי, זה לא מובן מאליו ואני באמת מקווה שמשפחות אחרות לא ידעו כאב כזה.. הלוואי שבזכות השבוע הזה כולם יצאו מעזה בשלום! אמן.

״אז ליאור ספרי לי קצת על עצמך.״ ביקש רון, זאת אומרת המפקד.
״מה יש לספר?״ גיחכתי. יש לי כל כך הרבה לספר וכל כך הרבה שחוויותי, עם זאת כל כך לא מגיע לך לשמוע עליי.
״קראתי את התיק שלך במשרד של משקי״ת ת״ש ((אחראית תנאי-שירות)) חיפה, אם חד-הורית, אח קטן, מה עומד מאחוריי הכל?״ שאל ומנה כל חלק בחיים שלי על כף ידו.
״איך אתה אומר את זה בקלילות, כאילו הכל מובן מאליו.. לפחות תשאל ברגישות, תדבר איתי בגובה העיניים.״ אמרתי בקול נינוח ומאיים כאחד.
״מצטער, רוצה לשתף?״ אמר וחייך חיוך מרחם שלא אימץ להסתיר.
״לפחות תעשה כאילו אתה לא מרחם.״ אמרתי בחדות. ״ואין כל כך מה לספר, אמא מהממת, אח קטן ומושלם, עם אבא אני לא בקשר. וזהו.״ אמרתי והתאמצתי לא לבכות, כל פעם שאבא שלי עולה כנושא שיחה אני בוכה. כמה שזה לא מגיע לו.
״אפשר לשאול למה?״ התסקרן, גיחכתי.
״הוא חרא של בן אדם.״ אמרתי בקלילות ונשמתי עמוק. ״תגיד לי אתה מי עוזב אישה בהריון מתקדם וילדה בת שמונה. מכיר נבלות כאלה? אני מכירה אחד.״ אמרתי ולקחתי שני צעדים יותר ממנו כדי שלא יראה את הדמעות שזולגות לי במורד הלחי. אני לא נוטה להתפרק בפני אדם שהכרתי לפני יומיים, שאחראי עליי ושונא אותי, או לפחות נותן הרגשה כזאת.
״אין אחד שלא בוכה בטירונות.״ הוא אמר, בחייאת המפקד? זה מה שיש לך להגיד לי? כמה רדוד, כמה אנשים כמוהו פגשתי שקשה להם להתמודד עם מה שמספרים לו אז הם פשוט מעבירים נושא.
״אני אחת שלא בוכה בכלל.״ קבעתי ומיהרתי למחוק כל זכר לדמעות שהיו על פניי. אני חזקה, אני ממעטת להישבר. אני צריכה להישאר חזקה בשביל אמא שלי ואחי הקטן.
״הוכחה.״ אמר. הוא אידיוט או שהוא עושה את עצמו?
״המפקד, נראה לי שעברה חצי שעה, מגיעות לי חמש דקות. אודה לך אם תעשה הפסקה של חמש דקות רחוק ממני. תודה המפקד.״ אמר והתיישבתי באמצע הדרך. לא מעבירה את מבטי אליו למרות שכל כך רציתי. הוא נאנח והתיישב מטרים ספורים ממני. ״רחוק המפקד, רחוק.״ אמרתי וניגבתי עוד דמעה בוגדנית שזלגה במורד לחיי.
״את בוכה.״ הוא אמר, ראיתי מזווית עיניי שהוא מסתכל אליי ולא השבתי את מבטי אליו.
״מצטערת שאני לא רובוט.״ אמרתי בתוקפנות. ״המפקד.״ הוספתי. הוא גיחך. הבטתי בשעון וראיתי שארבע מחמש דקות המנוחה שלי עברו. קמתי והתחלתי ללכת. הוא נשאר לשבת.
הוא כל כך מטומטם. מה חשבתי לעצמי שנפתחתי בפניו.
״ליאור!״ שמעתי אותו קורא מאחוריי. הסתובבתי.
״כן המפקד.״ עניתי.
״לעזאזל עם המפקד הזה! קוראים לי רון, לפחות לעכשיו..״ הוא נאנח. ״אני מצטער שאני אטום, אני לא יודע להראות רגשות. אני מצטער שאני רובוט.״ הרשה לעצמו לצעוק מאחר והיינו מרוחקים במעט משערי הבסיס.
״אין לי מה להגיד לך.״ אמרתי והלכתי משם. הרבצתי לעצמי כל כך חזק שלא הגבתי כמו שרציתי להגיב, כמו התסריט שכתבתי בראשי.
–
״בקיצור מה שאתם צריכים לעשות זה להסתובב סביב הבסיס אם אתם רואים דברים חריגים תודיעו בקשר ויש מישהו בש.ג שיבוא. לילה מקסים.״ הסברתי לאביאל ואיליי שהיו אחריי בסבב בשמירות שהראשון שבהם עבר כל כך רע. אני והמפקד לא דיברנו במשך כל השמירה חוץ מהוראות שחילק לי. המצב הזה כל כך מטופש. מי היה מאמין שיכאב לי כי אני לא מדברת עם המפקד שלי? למי אכפת מהמפקד שלי?
״זה קשה?״ שאל איליי ומראה מודאג.
״אתה קינג אתה תעבור את זה.״ צחקתי והלכתי משם.
איזה יום ארוך.
״המפקד…״ התפרצתי לחדרו ונדהמתי לגלות אותו ערום למחצה כשמישהי לא מוכרת רוכנת מעליו. ״סליחה..״ מיהרתי להתנצל ולסגור אחריי את הדלת.
חיכיתי דקה בחוץ, אולי שייצא אליי בסערה ויתנצל על המחזה שראיתי, זה לא קרה, אני רואה יותר מידי סרטים. כל מה שקרה בדקה שחיכיתי בחוץ שמעתי רק צחוק וגניחות מהחדר.
לילה טוב ליאור. מחכה לך יום ארוך מחר.
אני מודה שנשארתי עוד קצת, אולי כדי לא לנפץ את האשליה שלי כבר מעכשיו. ״את חיה בסרט ליאור, לכי לישון.״ לילה טוב, עכשיו באמת.
–
״בוקר טוב״ אמרה יהלי והתמחתה על הקרש עם קפיצים שצהל בוחר לקרוא לו מיטה.
״איפה הטוב בכל הבוקר?״ עניתי והוצאתי מהתיק הגדול שלי שהיה מונח על הריצפה וכבר הספיק להתלכלך מהחול והבוץ מגבת והתקדמתי לעבר הצינור שמכונה מקלחת.
״בוקר טוב פלוגה ג׳. היום מתחלק לשתיים, מטווחים ואחר כך עבודה, אני רוצה להכיר לכם שני אנשים, זאת ירין וזה עמית והם הולכים להיות המכ״ים שלכם, מפקדי כיתה. אתם הולכים להתחלק לשתיים,הרשימות של הכיתה שלכם תלויה ליד השקם. יום נעים.״ אמר ואיבדתי אותו ברגע שהציג אות ירין, אותה אחת מאתמול בלילה. התמזל מזלי ועמית הוא מפקד הכיתה שלי.
״ליאור.״ קרא רון, המפקד הבכיר יותר שלי.
״בוקר טוב המפקד.״ עניתי לו בקלילות. יום חדש בפתח ואני מתכוונת להנות ממנו. מעולם לא התעכבתי על דברים בגלל אנשים שהם לא המשפחה שלי.
״זה מה שיש לך להגיד לי חיילת? חיילים לא מתקרבים למגורים של המפקדים ומה שעשית היה חמור מאוד! אין לך זכות…״ צעק וקטעתי אותו.
״לא לך אין זכות! שתי חתיכות פלסטיק על הכתפיים בצורת ארון לא עושות אותך יותר טוב ממני! חתיכת מפונק חסר רגישות!״ צעקתי חזרה, הוא האדים ומשך אותי למגורי המפקדים שהיו ריקים בבוקר זה.
״כן יש לי זכות!״ אמר ופשט את חולצת מדיו. ״בשביל שני חתיכות הפלסטיק האלה עבדתי קשה! ראיתי מוות של החברים הכי טובים שלי. אל תלמדי אותי על זכויות חתיכת חיילת פעורה ומטומטמת!״ המילים שלו פגעו בי כמו חץ, חדרו את הבשר והגיעו היישר ללב. בעיניים דומעות יצאתי ממגורי המפקדים והלכתי למטווחים, אני מתכוונת לירות את כל מה שעל הלב שלי, גם אם זה לא מילים.