רכוש צה״ל- פרק 13.

נקודת מבט ליאור:
״אהובים שלי שבת שלום!״ קפצתי על יהלי, דור ויקיר שהיו מופתעים מהאנרגיות שליי בבוקר.
״עוד לא שיחררו אותנו תירגעי.״ הודיע דור וארז את אחרון חפציו לתיק הגדול.
״אני צריכה לספר לכם משהו.״ אמרתי בקלילות ויהלי הסתכלה עליי במבט מוזר. ״טוב רק לירון ידע מזה, אבל ממנו זה כהר לא יגיע אליכם. אני עוברת בסיס, עוד שבועיים.״ אמרתי והבטתי ברצפה. הם חשובים לי ולמזלי אוכל להיות בטקס סיום הטירונות שלהם כי שלי מתקיים שבוע אחר כך.
״כבר חשבתי שתגידי שאת בהריון או משהו.״ אמר יקיר וגיחכתי.
״עדיף שתהיה בהריון… למה מה קרה?״ שאלה יהלי ולא נשמעה נימת ששמחה בקולה.
״אחר כך מבטיחה לספר לכם, בואו לרחבת מסדרים.״ התחמקתי ומשכתי את יקיר מידו. עליי להתייעץ עם רון אם אפשר לספר להם עכשיו או כשאעבור, אפילו לא שאלתי מה עונשו ואיך הוא מסתדר.
״בוקר טוב פלוגה ג׳.״ אמר רון, מצב רוחו היה מרומם כיאה למצב רוח של חייל ביום שיש ולעומתו ירין עמדה לידו זעופת פנים מתמיד. ״הנאום הרגיל של יום שישי, לא עולים על טרמפים, לא שמים שתי אזניות, שומרים על המדים, מי מכם שהולך לים, למרוח קרם הגנה ולא כי אכפת לי מכם בגלל שאסור לכם להישרף, תשמרו על עצמכם ושתהיה שבת שלום.״ הוא שיחרר אותנו ומיהרתי לצאת לתחנת האוטובוס לפני שיקיר, דור ויהלי יתקיפו אותי בשאלות.

״את בבסיס?״ קיבלתי הודעה מרון כשעליתי לאוטובוס,
״לא אני מחכה שאלוהים ייתן לי טרמפ לחיפה.״ עניתי בציניות שאני מקווה שתישמע בראשו כשיקרא את ההודעה.
״לא את מצחיקה היום.״ הגיב, ״לפחות יכלת להגיד שבת שלום.״ שלח הודעה נוספת.
״סליחה אבוש, אבל הייתי חייבת למהר לתחנת הרכבת בבאר שבע.״ גילגלתי את עיניי. לא ברור לי מה אנחנו, ועוד יותר לא ברור לי מה אני מרגישה אליו. אני יודעת שאני רוצה למצות את השבועיים האלה איתו כמה שאפשר, שלא ארגיש תחושת פיספוס כשאגיע לבסיס החדש.
״חכי בתחנת רכבת, אני אקח אותך לתל אביב.״ השיב במהירות ואני חייכתי למכשיר הפלאפון שלי וכיביתי את המסך.

״האמת, ריגשת.״ אמרתי כשנכנסתי למכונית של רון.
״ריגושים זה אני נשמה. שימי חגורה.״ ספק אמר ספק ביקש. צחקתי.
״נמשיך לשתוק עוד הרבה או שגם את רוצה לדבר על אתמול?״ הוא אמר בפתאומיות, שלושה שירים כבר הספיקו להתנגן ברדיו ואין ספור מבטים הוחלפו בנינו.
״אם יש על מה לדבר, נדבר.״ אמרתי בסיפוק והוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס האחורי, הודעה אחת חדשה. יהלי.
״שלא תחשבי שהתחמקת מלספר לי! חרא של שבת שתהיה לך.״ צחקתי צחוק מתגלגל ורון הסתכל עליי במבט לא מבין.
״סיפרתי להם שאני עוברת בסיס, אז יהלי שלחה לי הודעה.״ אמרתי, נשמתי עמוק ופלטתי גיחוך מעת לעת.

נקודת מבט רון:
״בואי נדבר על זה כמו ילדים בוגרים.״ ספק ביקשתי ספק דרשתי.
״יש על מה לדבר?״ היא שאלה וגוללה הודעות בפלאפון שלה, כותבת אחת נוספת ושולחת אותה.
״אני אומר שזו הייתה טעות ולא צריך להתעכב על זה יותר מידי.״ אמרתי בנחרצות והיא הרימה את ראשה ממסך הפלאפון.
״מה?״ שאלה בהלם, ״מה קרה לאני חושב שאני אוהב אותך?״ המשיכה והזיזה את שיערה המתולתל הצידה.
״חשבתי לא נכון מסתבר.״ אמרתי בקלילות, משחקי כבוד תמיד היו ראשונים אצלי, תמיד נתתי לנשים את הרצון לרצות אותי.
״יפה יפה, הבנת את זה לפני או אחרי?״ שאלה בקול נפגע, צרם לי לשמוע שהיא פגועה ממני, אבל אני לא יודע מה אני מרגיש עכשיו, אני מעדיף לחתוך את זה עכשיו, לפני שלב המשחקים והרבה לפני שאני מתחיל לפתח משהו. אני לא בן אדם של רגשות וריגושים.
״לפני אני מניח.״ אמרתי באדישות החביבה עליי כל כך, מגביר את הרדיו והיא מנמיכה אותו מיד אחריי.
״יפה שאתה מניח. תוריד אותי כאן.״ אמרה והצביעה על תחנת האוטובוס הקרובה.
״תפסיקי לדבר שטויות.״ הפצרתי בה, אני לא מתכוון להשאיר בחורה על מדים באמצע שום מקום ולא אכפת לי איזה סוג נשק יש לה. אני שונא תחושת אי ודאות.
״אם אתה לא מוריד אותי כאן אני נשבעת שאני קופצת מהאוטו.״ היא איימה ונעלתי את דלתות הרכב, ״רון אני לא צוחקת, יש לך שלוש שניות להוריד אותי לפני שאני משתגעת.״ היא חזרה ואמרה ואני חזרתי להתעלם ממנה. ״אל תנסה אותי.״ הוסיפה. עצרתי בצידי הכביש, ליד תחנת האוטובוס הריקנית, בשלט למעלה צויינו רק שלוש קווים ולא היה לי מושג איפה אנחנו נמצאים.
״תני לי לקחת אותך למקום מרכזי לפחות.״ ביקשתי והיא הפנתה את גבה אליי, פותחת את תא המטען ומוציאה את תיקה הגדול שאורז חפצים לשבועיים.
״אל תעשה לי טובות, לך לבית היפה שלך בסביון.״ היא אמרה בחוסר סבלנות והשעינה את תיקה על קירות התחנה. נשענתי על הרכב שלי והבטתי בה מבעד למשקפי השמש שלי, תלתליה עפו ברוח החמימה שנשבה ואת שפתיה קישט אודם שממש לא היה נחוץ לה. ״אם אתה לא עף מפה עכשיו אני מתחילה לעצור טרמפים.״ אמרה ולא הפנתה את מבטה אליי,
״כבר הזכרתי שאת מצחיקה היום?״ אמרתי בזלזול, ״תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה ותיכנסי לאוטו כבר!״ התקרבתי אליה. ראיתי את האוטובוס שלה באופק וממש לא הייתה בכוונתי שהיא תעלה עליו.
״זה מה שהילדה הקטנה הזאת חושבת עלייך.״ היא אמרה וסטרה לי, אני חושב שכל האוטובוס שמע את צליל מגע ידה עם לחיי.
״ליאור!״ צעקתי והיא התעלמה, מרימה ידה לעינה ומנגנת אותה. ״ליאור!״ קראתי שוב כשהאוטובוס נסע, יותר דאגתי מכעסתי, לא פעם אמרתי לה שהיא חשובה לי, ולא סתם אמרתי. היא באמת נכנסה לי ללב, אני פשוט לא יודע מה אני רוצה לעשות מכאן ואם אני באמת רוצה את הקשר עם ליאור, אני בן עשרים וארבע, אני חושב שהתפיסה שלנו קצת אחרת. אני גם דיי מפחד ממערכות יחסים, משותף ביני לבין ילד בן שש עשרה. הייתה לי מערכת יחסים במשך שלוש שנים, אבל היא טסה לניו יורק לנסות את מזלה בחו״ל, כנראה שהיא מצאה אותו, כי היא לא חזרה.
בדרכי הבייתה ניסיתי להתקשר אליה כמה פעמים, ענה לי המשיבון הסלולרי. יש לי נטייה להרוס כל דבר טוב שאני בונה, ואם עד עכשיו לא הבנתי את זה, עכשיו זה ברור לי, אני פשוט אידיוט.