רכוש צה״ל- פרק 12.

נקודת מבט רון:
״תפסיק להתנהג אליי כמו לכלב כבר!״ צעקה עליי ירין בפתאומיות.
״אז איך את מצפה שאתנהג אלייך?״ שאלתי בקלילות מעיין בעיתון שהיה מולי, מעביר דף דף ומתעכב על כותרות שאולי יימשכו את תשומת ליבי.
״כמו לבחורה! אני גם בן אדם אתה יודע!״ צעקה שנית ואני המשכתי לקרוא כתבה שלא באמת עניינה אותי אך לא רציתי להביט בה, בחיי שאוכל להרביץ לה.
״אה את בן אדם?״ לגמתי מהקפה השחור החזק שהיה לידי ועיניי עדיין היו בעיתון, מעביר דף נוסף ועולה לראשו על מנת לקרוא את שכתוב. לא באמת מעניינת אותי הגלולה החדשה לנשים שיכולה להציל מסרטן צוואר הרחם. היא נאנחה והלכה ממני, זרקתי את העיתון על השולחן ושתיתי את אחרונת הלגימות מכוס הקפה שלי.
״אתה יודע מה? תתנהג אליי איך שבא לך! גם ככה עוד שבועיים הליאור הזאת עוזבת את הבסיס ואל תחשוב שהיא תחכה לך, היא תתעלק על המפקד הראשון שתראה בדיוק כמו שהיה פה! אתה פתטי.״ היא חזרה והבהילה אותי, הסתכלתי עלייה בהפתעה, לא הבנתי מאיפה היא הגיעה ומה היא רוצה להשיג, אני וליאור לא ביחד, אני בספק אם נהיה.
״אוקיי.״ אמרתי באדישות מוגזמת והלכתי ממנה. אני שונא שמוסיפים מחשבות חדשות לראש שלי שבין כה עסוק. אני לא מתיימר להיות איש העולם הגדול, כזה שכל היום בטלפונים ורק מתעסק בלחתום על טפסים ומסמכים. אבל אני בן אדם דיי עסוק ופנאי זה מותרות בשבילי.

״אז מה…״ ניסיתי לפתח שיחה עם ליאור. כבר לילה, אני מתגנב ממגורי המפקדים והיא לא בדיוק מתגנבת, פשוט קמה והולכת לפינה שלנו. אני מרגיש בסדרת טלוויזיה קורעת לב.
״שבועיים ואני לא פה אה?״ אמרה ובהתה בחושך, ניסיתי גם אני למצוא נקודה לבהות בה אבל החושך הזה גדול עליי, בזמן האחרון אני רואה רק חושך, גם ביום.
״מעדיף לא לחשוב על זה.״ קבעתי וגיחכתי קצת.
״רון.״ היא אמרה בפתאומיות.
״ליאור.״ אמרתי באותו הטון והיא צחקה,
״אני חייבת להבין משהו, מה אנחנו? סטוץ ארוך ומייגע? ביחד? ידידים?״ שאלה ולא היה לי מושג מה לענות לה. לרגע חשבתי על כל מה שעברנו, אני באמת לא יודע מה לענות לה אני רק יודע שהיא חשובה לי, חשובה מאוד. שירבבתי את שפתי התחתונה כלא יודע למרות שהיא לא יכלה לראות זאת, אחרי כמה רגעים היא נאנחה והלכה ממני.
״ליאור.״ קראתי לה והיא הסתובבה אליי, שמעתי את צעדיה מתקרבים אליי. ״את חשובה לי. אני פשוט לא יודע מה אני רוצה ממני, אז בטח שאני לא יידע מה אני רוצה ממך.״ תפסתי במותניה והיא נשמה עמוק.
״יש לך מפתח למשרד שלך? אני שונאת לדבר בחושך.״ היא אמרה, ידעתי למה היא מתכוונת אז רק הנהנתי ושיחררתי את ידי ממותניה, היא הלכה לפני. ישבתי כמה רגעים להתחבט עם עצמי, מה אני עושה הלאה.
״אני שונאת לדבר בחושך הא?״ אמרתי כשנכנסנו למשרדי, נישקתי את שפתיה באגרסיביות והיא כבר הורידה את חולצתי.
״אני בעד שתשתוק.״ אמרה והורדתי לה את חולצתה. הרמתי את ראשי והיא נישקה את צווארי, מניחה לחיה על לחיי ומזיזה את ראשה כדי להרגיש את זיפיי על לחייה. הושבתי אותה על השולחן והיא נשכבה לאחור.
״אני שונא את זה שאני אוהב אותך.״ אמרתי לפתע והיא נעצרה. מרחיקה אותי ממנה קצת. לא הבנתי מה אמרתי,
״מה?״ היא שאלה בחוסר הבנה. שתקתי. ״עכשיו אתה שותק?״ היא שאלה בגיחוך.
״אני חושב שאני אוהב אותך.״ קבעתי. היא נשקה לשפתיי בעדינות,
״רק חושב?״ שאלה בין נשיקה לנשיקה, היא קמה מהשולחן, מסתובבת כך שאני שוכב על השולחן והיא ישובה מעליי, היא הורידה את מכנסיה ולאחר מכן גם את מכנסיי.
״את אמורה להגיד לי משהו כמו גם אני אוהבת אותך לא?״ שאלתי בחוסר הבנה ופלטתי גניחות כשהתחכחה בי, ״לעזאזל עם זה.״ הורדתי את תחתוני הבוקסר שלי וקרעתי ממנה את תחתוני התחרה העדינים שלה.
״חיה!״ היא צעקה-לחשה, גיחכתי וסובבתי אותנו על השולחן המשרדי הכל כך לא נוח שלי.
״רק אל תספר לירין…״ היא אמרה כשנכנסתי אליה,
״מאוד מצחיק.״ אמרתי והורדתי ממנה את חזייתה, נושק לגופה בעדינות ואצבעותיה מטיילות בשיערות ראשי.

״פאק.״ אמרתי מתנשף, ליאור התנשפה גם היא והניחה את ראשה על חזי, נשכבנו על הרצפה, ערומים לגמרי.
״ועכשיו בנוגע למה שאמרת…״ היא נעצה את סנטרה בשרירי חזי והביטה בי.
״מה אמרתי?״ שאלתי כאילו איני זוכר את המשפט המטומטם שפלטתי ואיני יודע אם היה מתוך חרמנות או שמא אהבה. היא לבשה עלייה את חזייתה, וחיפשה אחר מכנסיה.
״אני לא מאמינה שקרעת לי את התחתונים! למה אתה כזה חיה?״ שאלה ושמה את המכנסיים שלה, צחקתי.
״אשמתך בלבד.״ צחקתי. ״אולי תישארי שבת?״ ביקשתי.
״זה שאוהב אותי אומר את זה או זה שזיין אותי אומר את זה?״ שאלה בליגלוג.
״שניהם?״ שאלתי בחשש והרמתי את גבותיי.
״לא… אבל אתה מוזמן לשבת בחיפה.״ היא פתחה את דלת משרדי, מסתכלת סביבה לראות שאין אף אחד ויוצאת מהמשרד.
–
״אז דפקת אותה אתמול?״ באה אליי ירין בבוקר חמישי. יום למחרת.
״מה אמרתי לך? לא לפנות אליי שלא לצורך נכון?״ אמרתי בזילזול, ועקפתי אותה.
״יכלת לבקש ממנה לא לצרוח אתה יודע. היא העירה חצי בסיס.״ קראה מאחוריי.
״היא לא צעקה יותר חזק ממך נכון?״ צעקתי עלייה, כל החיילים מסביב הפנו את ראשם אליה ולחייה האדימו.
אני כבר יודע שזה הולך להיות יום נפלא.