רכבת אקספרס לאהבה | 49 | דמעות רטובות

כשהיא מודיעה שהיא התעלפה מלחץ, אני מוצא את עצמי נאנח בהקלה. אני מחייך ומגרד את הראש קצת, סתם, כי אין לי איך להגיב.
"אחד בכל פעם." היא אומרת. לא עובר הרבה זמן ואני מוצא את עצמי הולך במהירות, נתקל ברופאים, אחיות ומטופלים, נכנס לחדרים לא נכונים, עד שאני מזהה. את הפוני בובה והשיער השחור והחלק שהתארך קצת. אני מחייך ונכנס לחדר, היא ישנה. היא חסרת הכרה.
אני מתיישבת על המיטה לצד הרגליים שלה, שמונחות על כרית. כנראה בשביל להזרים את הדם לראש. אני מסתכל על הפרטים הכי קטנים, מהעור החיוור שלה עד לצל שהריסים שלה עושות מתחת לעין, יחד עם האיפור שנמרח קצת. אני מחייך והולך. אני מוצא בד רך ונקי, מרטיב אותו ומנקה את האיפור מפניה.
היא פותחת את העיניים. אני פשוט קופא במקום. אין לי מה להגיד. אני יודע שעברתי את הגבול שהיא מנסה לשים לי כבר הרבה זמן, אבל באיזה מובן זה אשמתי??…
היא מחייכת, היא חיוורת ממש והעיניים התכולות שלה נוצצות מתחת לדמעות שעולות ומרטיבות את הכרית שלה. אני מחייך קצת, חיוך הצידה כזה, חיוך ימני. אני צוחק ומלטף את הפנים היפות שלה. היא כל כך יפה בלי איפור… אלוהית. אני מתקרב ומצמיד את המצח שלי למצח שלה. היא מסתכלת לי על השפתיים, אני יודע מה עובר לה בראש כי אצלי עובר אותו הדבר.
ושוב, היא מנתקת את הראש ומזיזה אותו הצידה. או פאק, שתיפטר כבר מהיחסי ציבור הזה.! ממה היא מפחדת?!