רכבת אקספרס לאהבה | 48 | פרצוף חמוץ ואודם

אנחנו נוסעים עם האנה לבית חולים. כולם, השארנו הכל ופשוט לקחנו אותה. כשמדובר בדבר כזה, אין בכלל על מה לדבר. אני מסתכלת עליה שוכבת ולא זזה על המושבים האחוריים.
מישהו בכלל פיקח שהיא שותה? אולי היא מתייבשת? מה זה ההצעות המפגרות האלה לאיבוד הכרה הפתאומי הזה? האנה… האנה!
אני לא יכולה לחשוב על עוד דרך להוריד את המבט מהגוף שלה. להפסיק את הצמרמורת הזאת שעוברת לי בכל הגוף, כמו טיל, מרטיטה אותי. אני מרגישה יד עוטפת את הכתף שלי. לא, זה לא דניאל. זה אריק. אני נאנחת, אני רגועה. דניאל לא היה מרגיע אותי.
אני יכולה לראות על הפנים שלו שהוא הרבה יותר מודאג ממני. לא קשה לראות שהוא מנסה למקד את המבט ולהסתכל על מה שנמצא בדרך. לא קשה לראות שלא עובד לו והוא מסתכל מדי פעם. אני לוקחת את הפרצוף שלו ושמה לו כובע גרב שאחד מהם הביא. אני לא ממש מתעניינת מי הביא את זה, העיקר שזה מסתיר לו. הוא צוחק ומחפש אותי. הוא מדגדג אותי ואני צוחקת. טיפש.
אנחנו מפסיקים כשאנחנו חושבים על הסיטואציה. אני מסתכלת על הדרך ומכחכחת בגרון. אני בועטת בשעמום בקופסא הזאת ששמים בה דברים עם המאפרה המובנית. אני מסתכלת על פרדי מתחרפן מהרעש ומפסיקה.
הנסיעה לבית חולים לוקחת חצי שעה. שבתחושה מתגברת זה בערך עשור שלם. אני מסתכלת על המראה בין שני הכיסאות מקדימה שנייה לפניי שאנחנו יוצאים. אריק מרים אותה בין זרועותיו ומתקדם החוצה. אנחנו מזנקים החוצה אחריו ורצים לבית חולים. בגשם. כן כן, טיפות בלתי פוסקות של גשם. שכרגע רק מכות לנו בעורף בלי רחמים. אני צוחקת, שוב. זה הכי לא המקום לצחוק. אני מסתכלת על אריק והוא מסדר לה הכל. מעברים אותה באלונקה לחדר כלשהו. אולי היא אלרגית למשהו?
אנחנו מחכים לה במיון, כי אותנו לא מכניסים בכזאת מהירות. אני מסתכלת על פרדי נוקש עם הנעליים ברצפה, ובהילי שמסתכלת על רגליו. אני מסתכלת על השעון. דקה עברה. אפילו לא. כל כך איטי, אוף.
אני מסתכלת על מישהי בכיסא גלגלים עם פריחה על הפרצוף מחטטת באף. טוב נו, בת שבע, אבל עדיין איכס. אני שוב מחפשת משהו להסתכל עליו, שיגרום לי להפסיק לחשוב על זה. אני שומעת נקישות של נעלי עקב, ואוטומתית הפרצופים של כולנו מופנים לרעש.
האחות מתקרבת, מאופרת יותר מתמיד, אבל לובשת פרצוף חמוץ.