ריקנות
שוכבת בים ושומעת את הגלים והשקט שמסביב.
ולא מרגישה כלום. מרגישה ריקה.
לא יודעת אם זה בכלל רגש.
זה לא שמחה ולא עצב. לא בדידות, כעס או בלבול. שנאה או אהבה. פחד או אכזבה.
כלום פשוט כלום.
הכל בסדר אבל בפנים כנראה שלא.
הייתי כל כך רוצה להבין מה זה. למה זה קורה בכלל ? איך מתמודדים עם זה? אם זה אפשרי בכלל לא להרגיש כלום. כמה שאלות אבל אף אחד לא יוכל לענות על השאלות שלי.
אף אחד לא יבין רק ישאלו תמיד אם הכל בסדר? מה אני כבר אוכל להגיד שכן?| וגם זה לא ישמע אמיתי כי בתכלס שום דבר לא בסדר, הרי אני לא מרגישה כלום. מה לא ככה ?
אבל הם לא מוותרים וממשיכים לשאול.
מעניין אם זה כי באמת אכפת להם או שסתם מעניין אותם לדעת ולא יותר מזה. וגם על זה אף אחד לא יענה לי.
נמאס לי מכל השאלות האלה. למה זה פשוט לא יכול להיות קל יותר?
שהחיים יהיו פשוטים יותר, קלים יותר, לא מסובכים כמו שהם.
למה אנשים לא יכולים להגיד מה הם חושבים או מרגישים? למה צריך לסבך הכל בחיים האלה?
אולי כי באמת אכפת להם ממני אבל למה שיהיה ?
זה עצוב זה נשמע כאילו הכל חרא. אבל כשנפגעים ממש כבר לא יכולים להאמין שלמשהו באמת אכפת ממך , כשנפגעים חושבים שלא אוהבים אותך יותר. כשנפגעים הכל מסביב נראה שחור. כשנפגעים כבר שום דבר לא נראה אמיתי.
ואיך אני הגעתי לכל זה?
מאז שהייתי קטנה ההורים שלי לא התייחסו אלי כמו לכל שאר האחים שלי. תמיד הרגשתי שהם לא אוהבים אותי, אפשר להגיד אפילו לא סובלים אותי.
אני לא יכולה להגיד שהייתי בת מושלמת אבל גם לא רעה.
הייתי מקשיבה להם, עושה מה שהם אומרים לי, כמו ילדה רגילה.
אבל ביום שהם גילו שאני מעשנת.. איך להגיד את זה הם התפרצו עלי התחילו לכעוס עליי, לצעוק, ממש לכעוס.
ובגלל כל הכעס והזעם וכל המילים הקשות שנאמרו שם אמא שלי פלטה את מה שבחיים לא רציתי לשמוע.
עד עכשיו המילים שלה מהדהדות אצלי בראש ״את לא הבת שלי! את בחיים לא היית ובחיים לא תיהי! לא הייתי צריכה לאמץ אותך! זאת הייתה טעות! את גרמת רק סבל במשפחה הזאת! אני לא צריכה אותך יותר!״
אבא שלי שתק.
אם בכלל אני יכולה לקרוא לו אבא. תמיד הוא היה מתעלם ממני כאילו שאני לא קיימת.
למרות זאת ציפיתי או לפחות קיוויתי שהוא יגיד משהו, שיעצור אותה.
שתפסיק להגיד את המילים האלו , מה הם לא רואים שהם מכאיבים לי? שאני נפגעת?
ברגע הזה כבר הבנתי שאני לבד בעולם הזה. שלאף אחד לא אכפת ממני.
הייתי רק בת 16 שכל זה קרה.
איך ילדה בת 16 יכולה להתמודד לבד בעולם הזה? באותו רגע שהיא סיימה להגיד כל מה שהיא רצתה להגיד לי כבר לפני שנים , עליתי ישר למעלה.
נכנסתי לחדר עם דמעות בעיניים ונשכבתי על המיטה, בוכה לתוך הכרית ולאף אחד לא אכפת מזה.
נרדמתי ככה , בבוקר היא לא דיברה איתי.
אף אחד לא דיבר איתי, פתאום שמעתי את הקול שלה בתוך כל השקט הזה
״את הולכת לפנימייה.״
הייתי בשוק.
הם אפילו לא דיברו איתי על זה, לא שאלו מה אני חושבת בכלל, אם אני רוצה ללכת.
זאת אמורה להיות הבחירה שלי, ההחלטה שלי.
ולמרות הכל לא היה לי זכות דיבור בעניין הזה.
תגובות (0)