רוצה קפה?

שלחת לי הודעה בזמן שחבר שלי אורז תיק לקראת הנסיעה הביתה.
הצעת לנו לצאת לקפה כדי לסגור את השבוע.
אתה אחד הנוכלים שהכרתי בחיי, הרי אתה יודע שהאוטובוס האחרון של חבר שלי יוצא מהתחנה בעוד פחות מחצי שעה ואין שום סיכוי שנספיק לצאת שלושתינו.
כמובן שכתבתי לך את זה והתגובה שלך הייתה כל כך צפויה אבל עדיין העלתה לי חיוך.
"אם יש עניין לקפה אחרי זה, צרי קשר."
"סביבות שמונה ורבע מתאים?"
"שמונה וחצי ניראה לי בסדר"

ליוויתי את חבר שלי לדלת ואיחלתי לו דרך צלחה ושלא ישכח לרגע שאני אוהבת אותו.
בשניה שסגרתי את הדלת רצתי למקלחת כי אני לחוצה בזמן.
עכשיו נשאר לבחור בגד שיהיה סקסי מספיק אבל לא וולגרי מידי הריי זו רק ישיבה בבית קפה. לא רוצה שתחשוב שאני מתאמצת להרשים אותך.
בחרתי מכנס בז' צמוד שיבליט את הישבן וחולצה שחורה חצי שקופה. כמובן שאני בלי חזיה כי "ככה הרבה יותר נוח ושום דבר לא לוחץ" או שזה מה שאמרתי לך פעם והאמת שזה פשוט מושך את תשומת לבך לחזה שלי.

למדתי לזהות את רעש המנוע שלך עוד מרחוק וידעתי שאתה כבר פה. אני רצה מהקומה השניה, חוטפת את המעיל שלי כי קצת קריר בחוץ, נעמדת מול הדלת, לוקחת נשימה עמוקה וחושבת.
מה זה הפרפרים האלה בבטן? אנחנו יוצאים לקפה כל שבוע ואני כבר יודעת מה יהיה בהמשך הערב. אתיישב באוטו שלך, תבחר שיר כלשהו, תשים אותו על פול ווליום וניסע לבית קפה בשכונה. נשב בשולחן ואני אתחיל לדבר על שטויות ואתה רק תסתכל עליי ואולי תצחק מידי פעם מהטימטום שלי. חוץ מזה, יש לי בן זוג מדהים שאני רואה בבירור את העתיד שלנו יחד, את החתונה המפוארת ואת הילדים היפים שיהיו לנו. אז למה בכל זאת אני כל כך מתרגשת לראות אותך כל פעם מחדש?

אני יוצאת מהבית ומסתכלת על האוטו השחור שלך ושוב מתארת לעצמי מה יכלנו לעשות בתוכו. יורדת במדרגות, פותחת את הדלת של האוטו, מתיישבת וחוגרת. אתה מסובב אליי חצי גוף.
"נוסעים לקפה או גינה?
ואו לזה לא ציפיתי.
"בוא ניסע נקח קפה וניראה לאן זה יזרום"
בחרת שיר רוק. אולי זה רק בראש שלי אבל כל פעם שאתה בוחר שיר אני בקלות יכולה לקשר אותו אלינו.
אנחנו מגיעים למקום ויוצאים מהאוטו. אתה כרגיל מדליק סיגריה וגורם לי לעשות סיבוב בשביל להביא לך חיבוק של שלום. בטח שמת לב שאני תמיד מושכת את החיבוקים קצת מעבר לזמן המקובל בשביל חיבוק של שלום, ניראה גם שאתה לא מתנגד לזה כל כך. אתה נושף את העשן ומעיף את השיער שלי אחורה. אני אוהבת את הריח שלך, ריח מעורב של בושם וסיגריות. אתה מסיים לעשן ואנחנו נכנסים לבית קפה.
"בשבילך כרגיל?"
לא מבינה למה אתה שואל את זה אם אתה יודע מראש את התשובה. אתה לוקח את הקפה ואנחנו מתיישבים בשולחן הקבוע שלנו. אתה מתחיל לדבר, לספר איך עבר עליך היום. זה מפתיע אותי כי לרוב אתה נורא אדיש, מחכה שאני אשתף ורק אחרי שאני שואלת לשלומך אתה עונה וגם זה יבש בדרך כלל. אבל הפעם, הפעם אתה מתנהג שונה. אתה מעלה הרבה נושאים ואפילו פעם אחת לא עקצת אותי עם אמירה כלשהי. הזכרת את הערב של אתמול, את הפדיחות שעשיתי בבר מרוב כל השאטים והיין ששתיתי. לא הצטערתי על זה לרגע, הרגשתי חופשיה תחת השפעת אלכוהול, שום דבר לא החזיק אותי.
אנחנו יושבים ומדברים במשך שעה וחצי על כל דבר שרק עולה לנו בראש. אני רואה את המבטים המהירים שאתה מעיף על החזה שלי, אתה לא רגוע וקשה לך להסתיר את זה. אתה מסתכל לי בעיניים וזה ממיס אותי. אף פעם לא חיבבתי עיניים כחולות, לדעתי הן ריקות. אבל העיניים שלך, אני יכולה לתבוע בהן. מבט אחד שלך והמחשבות בראש שלי מתחילות לרוץ.

השעה כבר עשר ואתה מחליט שהגיע הזמן לצאת משם. אני יודעת שאם לא אגיד משהו אתה תחזיר אותי הביתה ובזה יגמר הערב, אבל כל כך רציתי לבלות איתך עוד זמן- גם אם זה פשוט לשבת לידך. אתה מעשן עוד סיגריה, אני נשענת לך על האוטו בתקווה שתעיף עליי מבט ותראה את מה שאני רואה כל פעם שאני מסתכלת עליך. אנחנו נכנסים ואתה אומר שצריך למלא אוויר בגלגלים. האמת שזה היה נשמע כמו תירוץ ואני אשקר אם אגיד שזה לא היה נשמע משכנע מספיק. הגענו לתחנת דלק ואני נשארת באוטו לחכות לך אבל אתה מבקש ממני לצאת החוצה להיות איתך. אני יוצאת ומדליקה את הפנס בטלפון כדי שתיראה מה לעשות הרי נורא חשוך שם. אני כל כך אוהבת להסתכל איך אתה מתעסק באוטו שלך, גם אם זה רק למלא אוויר בגלגלים או לתדלק, זה פשוט ניראה גברי. אתה גם יודע שאני אוהבת לראות אותך נוהג, אתה מפוקס בכביש עם מבט רציני. זה מדליק אותי, עדיין לא ברור למה. אני יכולה לבהות בך ואפילו לא להסתיר את זה ורק אחרי כמה דקות אתה תחזיר לי מבט עם חיוך. אתה אף פעם לא שואל למה אני פשוט בוהה בך ככה, ניראה שאתה אפילו נהנה מזה. מרגיש את ההתלהבות שלי ופשוט נהנה ממנה.

אתה עולה חזרה לכביש ושואל אותי אם חשבתי לאן בא לי לנסוע. הייתי בטוחה שנסע הביתה אבל הפתעת אותי שוב. אתה פשוט ממשיך לנסוע עד שרואה מכולת קטנה. אנחנו נכנסים ואתה קונה לי בקבוק של שתיה קלה, אני מבינה שהערב שלנו עוד לא ניגמר ותוהה מה היעד הבא. אנחנו ממשיכים לכיוון הבית שלי אבל אתה לא מוריד את המהירות וחולף על פני הפניה לשכונה שלי. מסתכל עליי ומחייך.
"הולכים לגינה פה לא רחוק."
הגינה הזאת … הגינה שפעם שעברה שהיינו בה ישבת על המעשנת של הספסל בצד השני. כל פעם שהתקרבתי לאמצע אתה קמת. היית מרוכז רק בטלפון שלך, רצית לעוף משם כמה שיותר מהר. אז כן, אני חוששת שאולי הפעם יהיה אותו דבר, אבל לא מצליחה לסדר את המחשבה הזאת בראש כי אתה שונה היום. מאיפה מגיעה כל התשומת לב? ממתי אתה כל כך אכפתי? אתה מבלבל אותי.

אנחנו מגיעים ומתיישבים. אנחנו יושבים קרוב ואתה מתחיל לספר על הגור שהמשפחה שלך החליטה להביא הביתה, עוד שיחת חולין נחמדה. אתה קם ואני קמה ביחד איתך. אתה מתרחק. אני אוהבת את המשחק הזה, הרי שנינו יודעים שזה לא יתפתח לשום מקום אבל הסקרנות והתשוקה הורגת אותנו. אני פותחת את הידיים בכוונה לקבל ממך חיבוק ואתה מבקש להתקרב אליך. אני מתקרבת ונעמדת על קצות האצבעות כי אני רוצה לשים את הראש שלי על הכתף שלך. אתה עוטף אותי עם הידיים שלך ואני מרגישה חום וביטחון. אני מרגישה מוגנת. החיבוק היה ארוך, ארוך מספיק כדי לסגור עיניים ולהרגיש אותך, אותך בלי כל השכבות מגן של התדמית שבנית לעצמך. אותך האמיתי.

"זה חסר לי. חסר לי המגע הנשי הזה"
אני לא רוצה לשמוע את זה. אני רוצה לשמוע אותך אומר שאתה רוצה את המגע שלי.
לאט אנחנו נכנסים לשיחה אינטימית, לא על רגשות של חיבה אלא על תשוקה. אתה זורק לי משפט על זה שהפטמות שלי זקורות ואתה לא בטוח שזה קורה כי קר בחוץ או כי אתה עושה לי את זה. בינינו, לא קר לי עכשיו.
"ככה אתה בוהה בהן בשיא חוצפתך?"
"את יודעת, שוטף את העיניים"
"בסדר, אם זה מה שעושה לך את זה אז תהנה"
"תשמעי כואב לי קצת הגב, את יכולה לבדוק איפה בדיוק?" ואו איזה שינוי נושא פתאומי.
"פשוט תגיד שאתה רוצה ליטופים בגב. אני יודעת שאתה אוהב את זה."
"נכון."
"אתה מוזמן אליי לקבל מסאז' ולא יותר מזה."
כבר כמה פעמים הצעתי לך ואני מרגישה שאני לוחצת עליך או מעיקה כי אתה מתנגד כל פעם מחדש, אבל הפעם הסכמת. הפעם אמרת שאתה לא מתנגד.

אני מפחדת שתבוא. אנחנו לא תמימים ויודעים טוב מאוד איך זה יגמר. כבר עשרות פעמים דמיינתי אותך במיטה שלי ואת השתלשלות הדברים. אני זוכרת כמה קשה היה לנו להחזיק את עצמינו כל פעם ששברנו את גבולות המותר, אני לא אעמוד בעוד פעם אחת כזאת.

השעה כבר מאוחרת והגיע הזמן לחזור. התחלנו ללכת לכיוון המכונית כשלפתע הצעת לעשות עוד סיבוב אחד אחרון בגינה. אולי אני משחקת את עצמי תמימה ולפעמים גם ראש קטן אבל אני לא מטומטמת, אני רואה שאתה מושך זמן. למה? למה אני לא יכולה לגעת בך? אני רוצה לתפוס אותך חזק ולקרב אליי. להסתכל לך בעיניים ולראות שוב את המבט המוכר הזה, המבט שאומר כמה אתה רוצה אותי. עיניים חצי סגורות ואישונים מורחבים, שפתיים פתוחות מעט והנשימות הכבדות האלה שאומרות שאתה כבר לא יכול להשתלט על עצמך. זה כל מה שעובר לי בראש ואתה פשוט ממשיך ללכת ולדבר ואני כבר מזמן לא מקשיבה לך אלא עסוקה במחשבות שלי.

בכל הדרך חזרה הביתה התרכזתי בלא להישבר, לא להיות הראשונה שאיבדה את זה, לא להיות החלשה מבנינו שלא הצליחה להחזיק את עצמה בידיים. ואתה רק הקשת עליי עם הדיבורים והשיחות. אתה מבין, אין לי רגשות ברורים. אני לא בטוחה מה אני מרגישה כלפיך אבל יודעת בוודאות שאני רוצה אותך. צריכה שתהיה שלי בכל רגע שארצה. רוצה שנהנה אחד מהשניה בכל תנוחה שקיימת. ובנתיים אנחנו רק נוסעים באוטו ומדברים …
הבית כבר ניראה באופק ואני רק מקווה שאתה לא רוצה שאלך. אבל הנה אנחנו פה והגיע הזמן להיפרד עד לפגישת קפה הבאה שלנו שכנראה תקרה תוך ימים ספורים באחד הבקרים. אבל בטח אתה מרגיש את השוני בין היציאות אחרי השקיעה והיציאות בוקר שלנו. יש קסם בערב, החושך והאפלה עושים את העבודה. שניה לפני שאני יוצאת מהאוטו אני מביאה חיבוק ומיד אחרי זה תופסת לך את הפנים ולא נותנת להסתכל עליי, מעבירה את הלשון שלי לאט על הצוואר שלך. אל תשקר ותגיד שלא הופתעת ונהנהת בו זמנית. אני יודעת שלא ציפית לזה. גם אני לא. זה היה עניין של רגע, דחף פתאומי ומוזר שלא יכלתי לעצור. הבאת לי כאפת שטות קטנה על הראש ושאלת "למה?" יצאתי מהאוטו ועניתי.
"שתסבול קצת."
תסבול כמו שאני סובלת כל פעם מחדש.