רוצה להשתנות – פרק 11

"רחלייייי" צעקתיי וקפצתי עליייה בחיבוק
"אויי ניקול מתוקה שלי" היא אמר ונישקה לי את הראש
"את לא מבינה כמה התגעגעתי אליייך" אמרתי ומחצתי אותה קצת יותר
"גם התגעגעתי אלייך יפה אחת" היא אמר וליטפה לי את השיער
" תביא לראות אותך" היא אמרה והתנתקנו מהחיבוק
"כמה גדלת" היא אמרה אחרי שעשיתי סיבוב כזה מהיר
"את בכלל לא השתנת רחלי , אותה מורה מושלמת כמו בכיתה א' ב' ג' ועד ו' " אמרתי וחייכתי אלייה , אני כ"כ התגעגעתי אלייה , היא תמייד הייתה בשבילי שאף אחד לא היה , היא הייתה יודעת עלי הכל , היא הראשונה שידעה שקיבלתי מחזור , סיפרתי לה קודם ורק אחרי זה לאמא שלי
"אני מושלמת ? תראי אותך" היא אמרה והעבירה מבט על הגוף שלי
"למדתי ממך" אמרתי לה באושר , כבר כמה דקות ברצף שאני מחייכת חיוך אמיתי בתקופה הזאת
"ניקולי דיי לשקר" היא אמרה ועשת עם האצבע תנועה של 'נו נו נו'
"אני לא משקרת תראי איזה מושלמת את" אמרתי והסתכלתי עלייה , היא לבשה ג'ינס וחולצה ורודה גדולה כזאת עם נעלי עקב שחורות , השיער שלה בצבע חום ארוך וחלק ועניים בצע ירוק עם גומה בצד ימין , היא המורה הכי מושלמת שאני מכירה נשבעת לכם
"דיי דיי תפסיקי" היא אמרה ועשת פרצוף מסמיק , צחקתיי
"טוב יאללה בואי ניקח אותך לפנימייה" היא אמרה ופתחה את הבגז'
-"עכשיו עשרים לשבע , עוד עשר דקות נגיע , את תלכי לשים את המזוודות בחדר את יכולה לצאת לסיבוב בפנימייה ובשמונה ועשרים תגיעי לחדר שלי נלך ביחד לחדר אוכל" היא אמרה אחרי שהנמיכה את השיר של מיילי סירוס , חחחח כןן היא מורה כזאת
"נגייד אבל סבבה" אמרתי וצחקתי , אבדתי אותה כבר בקטע של 'עוד עשר דקות נגיע'
"בכלל לא השתנת ניקול" היא אמרה וגיחכה
"אני השתנתי ולא כדי לך לדעת למה" אמרתי והסתכלי על הנוף בחלון , השתנתי , הפכתי לזונה זה שעכשיו החלטתי לחזור למה שאני הייתי לפני כל הקטע הזה עם דן זה לא אומר שלא השתנתי לפני
"מה קרה?" היא אמרה ושמה את היד שלה על היד שלי
"איך את יודעת שקרה משהו?" שאלתי בקול עצוב קצת והסתכלתי עלייה
"אני חינכתי אותך שש שנים ואת מצפה שאני לא ישים לב עם קרה לך משהו?" היא שאלה וגיחכה
"לא כדי לך לדעת מה קרה לי" אמרתי והדמעות כבר רצו לצאת
"אבל אני רוצה לדעת" היא אמרה וחייכה אליי חיוך , בידיוק עצרנו ברמזור
"אבל זה ארוך מידיי לנסיעה קצרה" אמרתי
"מישהו אמר שאת תספרי לי עכשיו?" היא שאלה ופנת ימינה בצומת
"אני יספר לך בהזדמנות" אמרתי והסתכלתי על הכביש
"ניקול תפסיקי להתחמק" היא אמרה בקול טיפה עצבני אבל עדיין רגוע
"אני לא מתחמקת" אמרתי וחייכתי חיוך קטן
"כן כן מה שתגידי" היא אמרה ונאנחה , אוקיי היא מכירה אותי יותר מידיי טוב
"אני לא מנסה להתחמק" אמרתי וצחקתי קצת
"אם את לא מנסה להתחמק אז אחרי שיציגו אותך בחדר אוכל נלך אני ואת לאיזה בית קפה ותספרי לי הכל" היא אמרה וחייכה חיוך מנצח
"בסדר בסדר" התייאשתי כבר
"ידעתי שאת מנסה להתחמק" היא אמרה ועצרה את האוטו
"מה למה עצרנו?" שאלתי אותה בבהלה
"הגענו תנשמי" היא אמרה וצחקה
"אה אוקיי" אמרתי ויצאתי מהאוטו והיא אחרייה
"את בטוחה שזה פה?" שאלתי אותה בהלם
"אני מלדמת פה ארבע שנים ואת חושבת שאני לא יזכור איפה הפנימייה?" היא שאלה וגיחכה
"אבל זה זה?" שאלתי שוב והצבעתי על המבנה הענקי הזה שנראה כמו מלון
"כן זה זה ניקול" היא אמרה ופתחה את הבאגז'
"ווואוו זה בכלל לא דומה לפנימייה" אמרתי והלכתי להוציא את המזוודות מהבגז'
"נכון כי זאת פנימיית 'הורצוג-חוף הכרמל "' היא אמרה והוציאה את המזוודה הקטנה
"פנימייה ? יותר בכיוון של מלון אבל סבבה" אמרתי והוצאתי את שתי המזוודות הגדולות יותר
"טוב זה הכרטיס לחדר שלך , חדר 283" היא אמרה והביאה לי מפתח
"את לא באה איתי?" שאלתי והתקדמתי אחרייה לכיוון השער
"אני צריכה ללכת לארגן לך את הספרים המחברות ואת חולצות בית הספר שלך" היא אמרה וסימנה לשומר לפתוח את השער
"את יודעת איזה חולצות אני אוהבת נכון?" שאלתי וכיווצתי גבות
"אם זה חולצות וי מידה S סמל בצבע שחור וכמה שיותר צבעים אז כן אני יודעת מה את אוהבת" היא אמרה וקרצה לי , צחקתי
"טוב לכי את לשם , 7 ועשרים בחדר שלי" היא אמרה והצביע על איזה שביל כזה
"אני גם יודעת איפה זה החדר שלך נכון?" שאלתי ועשיתי לה פרצוף
"עזבי תחכי לי פה בשער" היא אמרה צוחקת והלכה לצד השני
-"מה נראלך?" צעקתי על איזה ילדה מפגרת שנתקעה בי והעיפה אותי לקיבינמט
"אויי מצטערת" היא אמרה והשיטה לי יד כדי לקום
"לא צריכה תעזור שלך מפגרת אחת" אמרתי וקמתי
"זה לא היה בכוונה" היא אמרה וקירבה את הספרים שהיא החזיקה קרוב אלייה , חחחחח איזה חננה
"בסדר בסדר מה שתגידי" אמרתי וניערתי את הבגדים
"את חדשה פה?" היא שאלה אותי
"לא כל החיים שלי אני כאן" אמרתי בציניות ונשמתי עמוק
"אה אז את בטח יודעת שקוראים לי מורן" היא אמרה גם כן בציניות וחייכה חצי חיוך
"לא אנלא יודעת וזה גם לא מעניין אותי" אמרתי והחזקתי במזוודות
"וואי תנשמי בסך הכל ניסיתי להיות נחמדה" היא אמרה וגלגלה עניים
"לא צריכה שתיהיה נחמדה צריכה שלא תתעקי בי" אמרתי בעצבנות
"באמת שזה היה בטעות" היא אמרה בקול שקט ועצוב , לרגע הרגשתי רגשות אשמה אבל אז נזכרתי שהיא העיפה אותי
"אווקי עכשיו אם לא אכפת לך אני צריכה ללכת לפרוק מזוודות" אמרתי והמשכתי להתקדם לחדר שלי