רומאו וחולייטה – החלום על וורונה הישנה -מלחמה ושנאה בצל הילדות של רומאו וחולייטה-פרק חמישי: האשמות

נינה יצאה מהמכונית וסילבריו הלך בעקבותיה. בני משפחת מונטרו הבחינו בה, אלסנדרה רצתה לסטור לה. רק הפעם שהיא התרחקה ממנה לחלוטין. אלסנדרה עקפה אותה והשיגה אותה. נינה לא הביטה לעברה.
" את האשמה במותו של בני , תשמעי את לא מהססת לפגוע במשפחת מונטרו , למה באת לפה? לא רק שאיבדנו את הבן שלנו, את גם נכנסת להיריון ממנו? את חצופה ולא רק זה את גם חסרת חינוך. אתם העשירים , חושבים שמגיע לכם הכול קונים כעט הכול , אבל לא שמים לב את מי אתם רומסים בדרך. אני רוצה שתתרחקי מהמשפחה שלי , את ואחיך סילבריו ושלא תמשיכו לפגוע במשפחה שלי. כי אם זה יימשך , אני אתנקם בך ובכל המשפחה שלך. את לא תעשי כל דבר שעולה על רוחך. זה לא ככה. את רוצחת , שמעת? היית ונשארת רוצחת." אמרה אלסנדרה בכאב ונשכה את שפתה התחתונה.
" תסלחי לי, גברת מונטרו. אני מצטערת אבל אני לא אשמה במה שקרה לבנך. אני חושבת שאני רוצה לבקש את סליחתו כיוון שהוא לא יכיר את התינוק שאני נושאת בתוכי. לא התכוונתי שזה יקרה , באמת אני מבקשת את סליחתכם. אם אי פעם תסלחו לי. זה היה בגללי שזה קרה. אני יודעת. וגם למרות שאת לא תאמיני לי. " ניסתה נינה ליישר את ההדורים אך אלסנדרה לא רצתה לשמוע את דבריה.
" תחסכי ממני את הנאומים המשעממים שלך , אני כבר יודעת ממה את עשויה. כי אתם, הקפורלים רק מענים את העניים. העניים לא קיימים בשבילכם. אתם צריכים לרמוס את כבודם כדי לדרוך על מי שחלש. לא חשוב לכם שום דבר העיקר לגמור ולחסל את בני משפחת מונטרו בדרך." אלסנדרה הטיחה בפניה באדישות.
אלדו הרחיק את אלסנדרה ממנה ואמר:
" את צריכה להתבייש בכלל שאת באת לפה , תעשי טובה לכולנו ותעופי מכאן כמה שיותר. אני לא רוצה שתגרמי לעוד רצח כמו זה של אמברטו, כי את בעצמך סיכנת אותו עד שהוא לא יכל יותר. נטליו בעלך רצח אותו, איך את יכולה להסתכל עלינו בעיניים ולהיות הכי בסדר שיש. את לא יכולה לגיד לנו שאת יכולה להחזיר אותו אלינו, כי הכאב שאנו מרגישים כל כך גדול. אני רוצה לחיות בשלום. המשפחה שלי צריכה שלום. אבל אני לא יכול שלא להאשים אותך , אחרת איך תסבירי שבאת להלוויה למרות שאסרנו במפורש לאחיך שיביא אותך הנה." אמר אלדו ברגשות כאב ותסכול.
סילבריו התקרב אליו וחיבק את נינה הבוכיה. אבל נינה רצתה להניח זר על הקבר הטרי של אהובה לשעבר אמברטו מונטרו.
" נינה , בעוד שעה אנחנו נצא מפה. שמת לב שבני משפחת מונטרו לא מרוצים מכך שאת פה. הם חשבו ועדיין חושבים שיש לך קשר ישיר למותו הפתאומי של אמברטו. אני חושב שאין לשנינו מה לחפש פה כיוון ששונאים אותך. אני מאמין בך. אני יודע שאין לך שום קשר לרצח שהיה. וגם אני לא מאשים אותך , אחותי. אני מבין את מה שאת מרגישה. חשוב לי שתדעי , שאני תומך בך לכל דבר ואני איתך בכל החלטה שתעשי. לא משנה מה יהיה. אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך. אפילו אם מדובר במשפחת מונטרו. אני לא אתן להם את התענוג לפגוע בך." קרא סילבריו והניח את ידיו על כתפיה של נינה.
" אני אשמה , סילבי. מגיע לי . אני מבינה את מה שהם מרגישים ואת האובדן שהם חוו. אני לעולם לא אפסיק להרגיש אשמה על מה שעשיתי להם. גרמתי לרצח הזה לקרות . מה כבר אפשר לחשוב טוב עליי? אני מרחיקה כל אחד שרוצה להיות לידי, ככה זה היה עם אמברטו. הרחקתי אותו ממני עד שהוא נפגע . אני גורמת רק לדברים רעים לקרות." אמרה נינה בבכי תמרורים.
" אל תגידי כך , ניני. את לא אשמה. אל תתייסרי יותר מדי. אני לא רוצה שהעובר ייפגע. וגם שאת לא תיפגעי. חשוב שתדעי לשמור על עצמך , מה אם יום אחד יקרה אסון ואני לא אהיה כאן בשביל להגן עלייך?" ניבא סילבריו ונתן לנינה ללכת להניח את הזר על הקבר הטרי של אמברטו.
היא הרימה את קולה ובכתה.
" סליחה . אמברטו. אני מבקשת ממך סליחה על כך שלא תכיר את העובר שאני נושאת בתוכי. אני מצטערת שבגללי זה נגמר כך. וגם זר הפרחים הזה, הוא נועד כדי לסמל את האהבה הגדולה שהייתה בינינו." קראה נינה בבכי תמרורים. " אני לא יודעת אם תהיה מוכן לסלוח לי, אני אוהבת אותך , ואני תמיד אנשא אותך בליבי, אתה תחסר לי מאוד. תדע שלתינוק שיוולד לי , לנו. אני אקרא לו אדריאנו. " אמרה נינה והניחה את זר הפרחים על הקבר.
עברה שעה , סילבריו ונינה נסעו לאחוזה. אבל נינה בכתה ובכתה.