רומאו וחולייטה – החלום על וורונה הישנה -מלחמה ושנאה בצל הילדות של רומאו וחולייטה- פרק רביעי: גורל אכזר – חלק ב'

נינה ישבה בסלון ובדיוק אחיה סילבריו הגיע. היא החליטה שהיא תפיל את התינוק, ויהי מה . אף אחד לא יוכל לעצור אותה.
" לאיזו עולם אני אביא אותו, רוסה? לתוך עולם של שנאה ומלחמה? גם ככה אני לא יודעת מה יהיה מחר. זה עובר . זה לא משחק. אבל אני כבר לא צעירה שאני יכולה לטפל , להחליף חיתולים ולהניק. יש לי כבר ילדים ונכדים. זה לא צחוק, אני לא יודעת אבל אני מפחדת מאוד מללדת. וגם לא יודעים מה מין העובר. זה יכול להיות תאומים , בן ובת ביחד. אבל אני לא יודעת לאיזה עולם אני מביאה אותו , אני יודעת ש אם אמברטו היה חי הוא לא היה נותן לי לבצע את ההפלה עצמה." קראה נינה בהרהור.
" העובר שאת נושאת בתוכך לא אשם בכך שאמברטו כבר לא בחיים , את חייבת ללדת אותו כדי לייצור המשכיות כדי שלאמברטו יהיה המשך. את מבינה מה אני אומרת? העובר הזה הוא פרי אהבה בינך לבין אמברטו הצעיר. היו לשניכם כל כך תקוות וחלומות. למה את מוותרת עליו? הוא הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים!" הציעה רוסה בעדינות האופיינית לה.
" רוסה, לא נראה לי שאני אלך להלוויה של אמברטו , את יודעת מה עלול לקרות אם אני אהיה שם.. אז יהיו עליי האשמות וחילופי מבטי שנאה, אני לא רוצה את זה. למרות שאני רוצה להתייחד עם מותו המיותר של אמברטו, אני רוצה להיפרד ממנו כמו שצריך.. וגם לבקש ממנו סליחה על כך שהוא לא יכיר את התינוק המשותף שלי ושלו שאני.." אמרה וחייכה נינה בעצב.
" מה זה אומר? שאת בעצם מתכוונת להביא אותו לעולם בכל זאת? איזו בשורה מרגשת , באמת שחשבתי שאני לא אוכל לשכנע אותך לא למסור את התינוק לאימוץ. למרות שלא יהיה לו אבא. אני באמת שמחה לשמוע ששינית את דעתך. רק רציתי שתחשבי על זה קצת לפני שתעשי את טעות חייך." קראה רוסה בהתרגשות.
" אני יודעת.. ולא רציתי לשמוע בקולך, אחרי הכול , את צודקת . כדאי לי ללדת את התינוק כדי לייצור המשכיות . מתי אמרו לך שההלוויה של אמברטו תהיה ובאיזה מקום..?" שאלה נינה בטון ענייני.
" נינה, בערך בחמש אחרי הצהריים. אבל עדיף שהמשפחה של אמברטו לא תדע על כך שאת מתכוונת לבוא להלוויה שלו.. לא כדאי שאימו תראה אותך למה היא עלולה להשתגע מרוב עצבים, כי בטח היא רותחת עלייך מזעם. אני מניחה שהם לא ישבו בשתיקה לאחר הרצח של הבן שלהם. כי איך אפשר לשתוק למעשה נבזי שכזה בשתיקה ולהמשיך בענייני היום כאילו לא קרה כלום.." קראה רוסה בהיגיון.
רוסה הבינה שסילבריו רצה לדבר עם נינה בלבד. היא יצאה מהחדר והשאירה אותם לבד.
"נינה , אני רוצה להגיד לך כמה דברים: דבר ראשון , אני שמח שהחלטת לא להפיל את התינוק, דבר שני ,אני רוצה להזכיר לך על ההלוויה של אמברטו. דיברתי בטלפון עם אמו והיא אמרה לי במפורש שאסור לי לתת לך להיות בהלוויה שלו. אבל אני רוצה שתיפרדי ממנו כמו שאת רצית. אני מבין שאת החלטת לשנות כיוון ובכל זאת לבוא להלוויה של אמברטו." אמר סילבריו בהרהור.
" כן , החלטתי ללכת . למרות שאימו לא תשמח לראות אותי. למה לא? סילבי, אני אשמה במוות של אמברטו. בגללי הוא מצא את מותו." קראה נינה ועשתה פרצוף עצוב.
" ניני, זה לא אשמתך. באמת שלא עשית שום דבר. תשמעי, אני רוצה שתיסעי איתי להלוויה. תבטיחי לי דבר אחד: אין מה להתווכח עם משפחת מונטרו , אם כולנו חפצים בשלום . עדיף לסתום פיות ולא להתחיל להילחם על שטויות." הציע לה סילבריו בחוכמה.
*
לאחר כשעתיים , נינה וסילבריו נסעו עם רוסה לקחת את בני משפחת מונטרו, בדיוק כשנכנסה אלסנדרה ואלדו מונטרו. הילדים שלהם , בלנקה , קמלייה ואנג'לו.
הגיע הרגע ממנו נינה הכי חששה .
" סילבריו , מי בא איתך חוץ מאיתנו? הרי יש פה מישהו ממשפחת קפורלה , " אמרה אלסנדרה בקול הכי חד שהיא יכלה לגייס. היא יודעת , חשבה נינה בבעתה. היא הכי פחדה מהתגובות שלה. היא לא יכלה להסתכל אליה לתוך העיניים כי היא הרגישה שהיא האשמה העיקרית במותו של אמברטו.
אין אף אחד אחר שאפשר להאשים חוץ ממנה, היא הייתה איתו ביחד ברגע הרצח. היא ראתה את נטליו בעלה שירה עליו ולא עשתה שום דבר בשביל לעצור את הרצח. זה היה מזעזע , זה היה הלם. זה היה.. כמו בום אחד גדול.