רוזלינה פרק 2 (משוכתב)

מרבד ורוד יפהפייה השתרע לאורך כל הדרך חזרה שעשה בלדמרו לאחר שהוא סעד עם רוזלינה .
רוזלינה הביטה בנוף עוצר הנשימה בהתרגשות , בלדמרו הורה בידו על השדה שבו עבד יחד עם חברו הטוב אנטולין.
משב רוח נעים קידם את פניהם , רוזלינה התפללה בליבה שהיום הזה אף פעם לא ייגמר.
פניה היו חמות ולהוטות , היא חפתה בידה על ראשה בניסיון שהשמש לא תגיע גם אליה.
רוזלינה ירדה מן הסוס ונפרדה לשלום מבלדמרו.
היא המשיכה משם אל השביל שהוביל אותה בדרך אל האחוזה, היא כבר הכינה את עצמה נפשית שאולי רמירו עוד לא הלך לישון והוא מחכה עד שהיא תחזור.
היא ידעה בסתר ליבה שרמירו לא ינוח ולא ישקוט עד שהיא תיפרד מבלדמרו, כל עוד הוא חי איתה תחת אותה קורת הגג, הוא לא יתן לשניהם להיות ביחד.
כי מבחינתו רוזלינה לא יכולה להתחתן עם מישהו שהוא היה עני.
הבדלי המעמדות ביניהם היו רחוקים זה מזה לחלוטין.
כשרוזלינה חזרה לאחוזה , היא הסתובבה כדי להיכנס גם הפעם מהדלת האחורית, כדי שאף אחד לא יהיה מופתע מכך שהיא פתאום הופיעה משום מקום.
" היי מישהו?" רוזלינה צעקה כשהיא הגיעה.
נשמע קול ממעלה גרם המדרגות , קטלינה הבחינה בה , היא חייכה אליה כי היא הייתה שמחה לראות שרוזלינה חזרה לאחוזה.
" שלום , רוזלינה." אמרה קטלינה בחיוך תמים וסגרה אחריה את הדלת האחורית.
" רמירו חזר?" שאלה רוזלינה ברצינות.
" אחיך בישיבה, הוא התקשר כדי לומר שהוא יגיע ממש מאוחר." קטלינה אמרה בחיוך מסתורי.
" הוא אמר לך מתי הוא חוזר?" רוזלינה חזרה על השאלה.
"כן , הוא אמר שהוא יהיה פה בעשר בלילה." אמרה קטלינה ורמזה לרוזלינה שמחכה לה הפתעה שהיא הכינה בשבילה.
" הפתעה? בשבילי?" רוזלינה צחקה ועלתה במדרגות לכיוון חדרה , כשהיא נכנסה פנימה אל החדר.
" וואו , סידרת לי את המיטה?" רוזלינה התרגשה מההפתעה שקטלינה עשתה בשבילה , אפילו אם היא הייתה קטנה.
" כמובן רוזלינה," נשמע קולה של קטלינה מלמטה , " לא רציתי שרמירו יכעס עלייך." קטלינה אמרה.
" אין לך מושג עד כמה אני שמחה , תודה קטלינה." הודתה רוזלינה .
" אין בעד מה." צעקה קטלינה אל מעלה המדרגות.
רוזלינה צעקה לעברה שהיא לא מצליחה לשמוע חצי ממה שהיא אומרת.
" שמעת מה שאמרתי?" קטלינה צעקה הכי חזק שאפשר.
רוזלינה שפשפה את אוזניה בתקווה להבין למה קטלינה התכוונה , אבל היא לא הבינה מה היא רוצה להגיד.
" אמרת משהו?" שאלה רוזלינה שוב.
רוזלינה החליפה את שמלת המשי הבהירה שלבשה בכותונת עם הנקודות הלבנות, שהייתה מבהיקה מרוב הרבה כביסות.
" אם את לא אומרת לי עכשיו , אני נכנסת לישון תוך שתי דקות." רוזלינה התעצבנה כי היא הייתה כבר קצרת סבלנות.
" טוב , יש לנו בעיות כי לרמירו נודע שאת נפגשת עם בלדמרו." אמרה קטלינה.
" אוי , מה נעשה עכשיו?" שאלה רוזלינה בבהלה.
" אני לא יודעת אם אני אוכל לעזור לך יותר." אמרה קטלינה בכנות.
" תנסי לחשוב על משהו לפחות , קטה." רוזלינה כמעט התייאשה שלא נמצא איזשהו פתרון.
" אין לי שום רעיון בראש , אנסה לחשוב על זה כשאשן." קטלינה אמרה.
רוזלינה ברכה את קטלינה בברכת לילה טוב ואמרה לה שהן ימשיכו לדבר על כך בבוקר.
" לילה טוב , עולם!" מלמלה רוזלינה לעצמה בעוד היא מנסה להירדם.
היא חשבה שהיא תוכל לישון בשקט , לאחר שמחשבותיה לא הרפו ממנה והיא הרגישה שעוד מעט הפצצה המתקתקת תתפוגג לאיטה , היא לא רצתה להיות לבד בהרגשה הזו.
היא קיוותה לזמנים טובים יותר, הלוואי שרמירו יקבל את בלדמרו סוף סוף.
לאחר עשר דקות רוזלינה שקעה בתרדמה עמוקה.
רמירו חזר לקראת עשר בלילה לאחר שהוא היה כל היום בחוץ למשך שעות ארוכות ומייגעות.
הוא הבחין שהדלת האחורית הייתה פתוחה לרווחה והוא היה בטוח שרוזלינה חזרה לאחוזה כמה שעות ספורות לפניו.
לאחר מכן הוא ניגש אל חדר המגורים הריק ונוכח לדעת שקטלינה גם פרשה למיטתה , כשהוא עלה במדרגות תוך שהוא מתנשף בכבדות.
כשהוא ראה את קטלינה הישנה במיטה הנפרדת , הוא כמעט קיבל חום כשהוא הבחין בדמותה הדקיקה והמפחידה.
" קטלינה!" אמר בזעם , הוא הסתכל עליה במבט עצבני.
" סליחה אדוני , לא שמתי לב שהגעת.." אמרה קטלינה בבהלה וקמה ממיטתה מיד לאחר שראתה שרמירו כועס עליה שהיא ישנה.
" מזל שהגעתי."
נרגע רמירו וחייך חיוך מתנצל אל קטלינה.

" אני מצטערת , לא שמעתי שנכנסת."
קטלינה התנצל בפני רמירו והביטה בו במבט מובך.
הוא נכנס לתוך המטבח, הוא התיישב על הכיסא והביט על קטלינה ממושכות.
" אפשר קפה?"
קטלינה הרתיחה מים , היא שטפה את כוסות הזכוכית ולקחה כוס גדולה בשביל להכין לרמירו כוס קפה.
" כמה סוכר לשים?" שאלה בטון אלגנטי והתיישבה לעברו.
" שתיים סוכר." ציין רמירו ולאחר מכן נאנח לעצמו בעייפות.
" תרצה מאפה ליד?" היססה קטלינה.
" לא תודה , אני מעדיף לא לאכול בלילה."
רמירו נענע ראשו ועקב אחר קטלינה, הוא קלט שהיא מסתירה משהו.
" קרה משהו?"
קטלינה התפלאה על כך שרמירו לא מפסיק להביט עליה.
" יש משהו שאת לא מספרת לי על רוזלינה , אני מניח שהיא לא מספרת לך שום דבר." אמר רמירו בערמומיות.
" אין כלום , אדוני."
היא היססה ואז היא חייכה אליו בחשש.
" אני בטוח שיש משהו.." אמר רמירו בחשדנות.
" משהו כמו מה?" עכשיו קטלינה ממש גימגמה.
" זה מריח כמו שקר."
בשלב הזה רמירו כבר לא שלט בעצמו , הוא הרגיש שהוא נהיה אדום מרוב עצבנות.