רגש מסוכן- פרק 4

הוא הביט בי, בוחן את מבטי בקפידות רבה. הוא התקרב צעד קדימה לעברי וגרם לגופי להיכנס למצב של לחץ.
"אני באמת לא…" צפצוף חזק של רכב קטע את כל הרגע הזה. הוא נראה לרגע מעט כעוס אך בשנייה הבעת פניו חזרה לקודמת.
"טוב…אנחנו נדבר כבר מחר." הוא אמר וירד במורד המדרגות הכי מהר שהוא יכול, כאילו הרגע הוא ברח.
השאיר אותי מבולבלת ומופתעת מהתגובה שלו.
עליתי הביתה, הלכתי לחדר השינה שלי ונשכבתי על המיטה.
החלטתי לשכוח את הרגע ההזוי הזה וללכת לישון.
***

"בוקר טוב אלמה." אמרתי ונשקתי על לחייה נשיקה ארוכה.
"בוקר טוב אמא." היא אמרה והתיישבה לשתות את השוקו שלה ולאכול את הטוסט נוטלה שהיא כל כך אוהבת לאכול.
"את זוכרת שאת צריכה לבוא היום ב-אחת-עשרה, נכון?" היא שאלה כדי להסיר ספק.
"בוודאי, תהיי רגועה מלאך." אמרתי ולגמתי מהנס שלי, מעלה את מה שקרה אתמול עם השכן.
למה הוא כל כך מוכר לי?למה אני לא מצליחה להיזכר בו?
הכל כל כך מעורפל בראשי, למרות שאם היה זה בן, הייתי נזכרת בשנייה הראשונה.
לעולם לא שכחתי ממנו, אני גם לא אשכח.
תמיד אעריך את כל מה שעשה למעני, הוא הבן אדם היחידי בתקופה ההיא שהשאיר אותי שפויה והיה בכל רגע שם בשבילי. לא משנה מה היה בינינו, הוא לא וויתר ולא היה בו טיפת אגו כשזה היה מגיע למצב שאני צריכה אותו. הוא היה שוכח מהכל והיה מתמסר אליי.
נותן את כל כולו.
הגעגועים אוכלים אותי, ועוד יותר הפיספוס שתמיד ארגיש.
אבל…הכל לטובה. יש לי את אלמה שעליה לא אוותר לעולם, אני שמחה שהיא הבת שלי, שהיא ממלאה את החיים שלי בכל המובנים.
"טוב אמא, אני הולכת, יש לי טרמפ עם השכן והבן שלו." היא אמרה, קטעה את זכרונותיי.
"איך קוראים לו את יודעת?" שאלתי בסקרנות רבה, היא אוכלת אותי.
"רועי." היא אמרה בפשטות, עיניי הדבש, והחיוך המדבק. איך לא זכרתי?
"טוב, תודה מלאך שלי. תשמרי על עצמך בסדר?אני אגיע באחת-עשרה. אוהבת אותך." אמרתי וחיבקתי אותה ברוך.
"טוב אמא, אוהבת אותך המון." היא אמרה בחיוך היפה שלה ויצאה מהבית.
רועי…זה רועי. קשה לי כל כך לעכל שהוא כאן, גר באותו הבניין עם הילד שלו. מי היה מאמין?
איך החיים משתנים, מקצה לקצה. אתה יכול למצוא את עצמך בעוד יום במקום אחר לגמרי.
הוא נהפך לגבר כל כך מושך, הוא כל כך שונה עכשיו.
מעניין מה יהיה לו לספר לי אחרי כל כך הרבה שנים שלא התראנו, מה עבר עליו.
לרגע קצר השארתי את המחשבות כמו שהן והתחלתי לנקות את הבית, סידרתי את הסלון והמטבח, ניקיתי את השירותים והמקלחת ולאחר מכן את החדרים.
שטפתי את הריצפה ונכנסתי למקלחת מרעננת וקרירה במיוחד.
כשיצאתי, לבשתי ג'ינס כחול כהה, גופית ספגטי לבנה עם נעלי בובה שחורות.
סירקתי את שיערי השחור והחלק והזלפתי מעט בושם על צווארי.
הבטתי על עצמי מבעד למראה, מוודאה שהכל במקום ולאחר מכן יצאתי מהבית.
נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון הבית ספר.
אחרי נסיעה של עשר דקות, הגעתי לבית סיפרה וחניתי בחנייה הענקית של הבית ספר.
יצאתי מהרכב וצעדתי לעבר השער.
השומר נתן לי אישור להיכנס ונכנסתי למתחם הענקי.
הוא היה ריק, כולם כנראה בתוך הכיתות שלהם לומדים.
היא בכיתה י' אחד.
אני זוכרת איך להגיע לשם עוד מהיום הראשון שליוויתי אותה לכיתה.
היא כל כך התרגשה, כל כך דאגה לאיך שיקבלו אותה בכיתה כל הילדים.
כמו מלאכית קטנה ושברירית, אני דאגתי יותר ממנה, נאכלתי מבפנים ובכל רגע שעבר רציתי לדעת איך היא, מה היא מרגישה.
היא הדבר הכי יקר לי, היא הכל בחיים שלי, הכל.
הגעתי לקומה שבה הכיתה שלה נמצאת והצלצול בדיוק נשמע. הילדים החלו לצאת מהכיתות בשמחה ובריצה והתחלתי לחפש אותה.
"אלמה." צעקתי לעברה בדיוק איך שהיא יצאה, היא ראתה אותי ורצה לעברי.
"היי אמא." היא אמרה מחוייכת וחיבקה אותי.
"היי מלאך, איך את?" שאלתי וחייכתי חיוך רחב ומאושר. שמחתי לראות את החיוך שלה.
"בסדר, המורה מחכה לך בכיתה." היא אמרה והנהנתי בראשי.
"טוב, אני אלך לדבר איתו, אני אראה אותך אחר כך." אמרתי והיא הנהנה בהבנה.
"ביי." אמרתי והתקדמתי לעבר הכיתה שלה, פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה.
המורה שלה היה עם הגב אליי.
"היי." אמרתי בשקט, הוא הסתובב לאט לכיווני, הרגשתי איך החנקתי נשימה כשראיתי אותו עומד כאן מולי, מביט בי ברצינות ובלסת נעולה.
עיניו השחורות המוכרות לא הורידו את מבטן מעיניי הכחולות ואני הרגשתי שחסר לי אוויר, לא הצלחתי להתפקס.
"בן." מלמלתי.
"אלכסה."

היי בנות, אתן בטח אומרות שהכל קורה כל כך מהר, פשוט העונה הזאת לא תהיה ארוכה.
היא תהיה קצרה ואני מקווה שתאהבו את הפרק.
אומנם קצר אבל הפרק הבא יהיה ארוך ומעניין ביותר:)
אשמח לתגובות ולדירוגים זה מעלה לי את הביטחון ואת כל המוטיבציה להמשיך ולכתוב:)
אוהבת הכי שבעולם!!!