עוד זיכרון – פרק 8

פרק 8 – אנשים אחרים

-נ.מ אבישג-
אני פוקחת את עיניי באיטיות וממצמצת כמה פעמים עד שהראייה שלי חוזרת להיות ברורה.
"אז אתם באים לחגים?" אני שומעת את קולו של רותם מעבר לדלת הסגורה.
"הבנתי." הוא ממשיך לדבר ואני שומעת את צעדיו על הרצפה.
אין לי כוח לקום מהמיטה, יום שבת היום… ואחרי השבוע הקשה שעבר עליי אני רוצה לשקוע כל היום בשינה. אני עוצמת את עיני ומנסה שוב להירדם אבל רותם לא מפסיק לדבר, וזה מעצבן אותי.
כל השבוע בקושי ראיתי אותו… לי היו כל-מיני פגישות עם חברות התקליטים ולו היו הרבה
פגישות בנוגע לחברה שלו. ציפיתי שביום שבת, היום, יהיה לנו קצת זמן איכות יחד… אבל אני מבינה שזה לא הולך לקרות.
קמתי ללא חשק מהכרית הנעימה ששקעתי בה והורדתי ממני את השמיכה, רוח קרה וחלשה הכתה בגופי והיה לי קר… טוב גם כי הייתי עם מכנסון קצרצר וגופיה דקה.
העמסתי את שמכת הפוך הזוגית והלכתי בזהירות אל הדלת, פתחתי אותה ויצאתי לעבר הסלון. רותם נעצר וחייך כשראה אותי, אבל אני המשכתי בצעדי אל הספה.
נשכבתי עליה והתכסתי בשמיכה החמימה, היה לי נעים ונוח.
לפתע גוש גדול ושזוף התהפך ונשכב עליי ואני קפצתי בבהלה, ביחד שנבהלתי.
"מטומטם." מלמלתי בזמן שהוא שם את ידו מתחת לגבי ומשך אותי אליו.
"בוקר טוב," רותם התעלם לגמרי ממה שאמרתי ונישק אותי.
כשהתנתקנו חייכתי אבל עדיין עיניי היו עצומות, הייתי עייפה.
"לפעמים אני לא יודע מה אני עושה איתך." הוא צוחק ודוחף אל פני את אחת מכריות הספה הקשות.
"זה כאב לי." אני אומרת באדישות בזמן שאני מורידה את הכרית מפני וכורכת את ידיי סביב הבטן הנעימה והשרירית של רותם, מניחה את ראשי על חזהו.
"מצטער יפה שלי." אומר ומנשק את קודוקוד ראשי, משאיר את שפתיו שם.
אנחנו נשארים בשקט הזה כמה דקות, אני עם עיניים עצומות כמובן, בתקווה להרדם שוב.
"דיברתי עם אַלּוֹן." אני מרגישה את שפתיו על עורי בזמן שהוא מדבר. "הוֹדָיָה צריכה ללדת בעוד חודש אז הם מגיעים לארץ."
אלון, אחיו הגדול של רותם, גר באמריקה ומנהל את החצי השני של החברה שלהם. הם שותפים, אבל היה צריך שמישהו ינהל את החברה גם שם, אז אלון הציע לעבור לאמריקה ביחד עם אישתו ולבנות חיים חדשים… מאז הם גרים שם.
"ובטח אמרת להם שיבואו לכאן בחודש הזה, לא?" אני שואלת ומרימה את עיני לעיניו, הוא מהנהן.
אין לי שום דבר נגד אלון, להפך, אני מאוד אוהבת אותו… הבעיה היחידה היא הודיה, אישתו. אין לי מושג איפה הוא מצא אותה אבל הקשר בינהם לא מוצא-חן בעיני למרות שהם מאושרים יחד. אני לא סובלת אותה. הוא בחור זהב, באמת… פשוט רותם מספר שתיים, רואים שהם אחים. אבל היא, מכשפה… וזה לא השילוב הכי מוצלח. הבנתי שהם הכירו בתיכון ומאז הם ביחד… אני ורותם יחד שלוש שנים ומה זה לעומת חיים שלמים שהם בנו יחד? כניראה יש דברים שאלון יודע עליה ואני לא אבל עדין, אני לא מסוגלת להיות איתה באותו הבית במשך חודשיים שלמים.
"אני יודעת שאת לא אוהבת אותה אבל הייתי חייב." הוא מסתכל עלי ומסביר.
"זה בסדר," אני מחייכת והוא רוכן לנשק אותי. "אבל אתה חייב לי קפה פיצוי."
רותם צוחק וקם למטבח.

"ארוחת צהריים?" אני מקבלת הודעה מאריאל, החלפנו מספרים ביום ההוא שישבנו בצוק.
מאז לא ראיתי אותו. סיכמנו שנהיה ידידים, ועכשיו אני רואה שהוא מנסה. זה בטח קשה לו לעשות את זה… הייתה לנו אהבה שנבעה מכל-כך הרבה כאב שזה לא להאמין שהיא אפשרית בכלל, ואחרי שנפרדנו בצורה לא ממש טובה זה קשה לנסות ולהיות ידידים… במיוחד שעברו הרבה שנים.
"תותי," אני קוראת לרותם בעוד אני מסתכלת על ההודעה, הוא נכנס לחדר ומסתכל עלי. "יפריע לך אם אני אפגש היום עם אריאל?"
"קצת." הוא מושך בכתפיו ומנסה לכפתר את חולצתו.
"גם אם אני אבטיח לך שזה רק להשלמת פערים?" אני שואלת וקמה אליו, מורידה את ידיו מהחולצה ומכפתרת אותה בעצמי.
"תבטיחי לי משהו אחר," הוא אומר ומסתכל עלי. "תבטיחי לי שאתם רק ידידים."
כשאני מסיימת לכפתר את החולצה הלבנה אני עולה על קצות האצבעות ומסדרת את הצווארון שלו.
"אני מבטיחה לך." אני אומרת ונועצת מבט בעיניו.
אני לא משקרת, אנחנו ידידים.
כלום לא יקרה בנינו, לי יש את רותם והבנתי לו יש חברה… וממה שאני מכירה אותו, אריאל לא בוגד.
רותם רוכן ואוחז באגני, מנשק אותי נשיקה קטנה ומצמיד אותי לקיר.
"יש לי פגישה," הוא אומר כשאנחנו מתנתקים, עדיין קרוב.
אני מהנהנת והוא מתנתק ממני לגמרי.
רותם יוצא מהדלת ואחרי כמה דקות אני שומעת את הדלת נטרקת וננעלת. אני הולכת לחדר האמבטיה ועושה מקלחת זריזה. כשאני יוצאת אני עונה לאריאל שנפגש בשתיים בבית-הקפה שהיינו הולכים לשם קבוע בתור בני-זוג.
אני מגיעה לחדר הארונות ועוצרת כשאני מסתכלת על כל הבגדים… מה אני אלבש?
אני אמורה להשקיע? או בעצם לשים משהו פשוט?
לבסוף אני מחליטה על מכנס סקיני ג'ינס כחול וחולצה לבנה פשוטה. אני שמה את הסנדלים החומים ומסדרת את שערי, עוד כמה דקות ואני צריכה כבר לצאת.
אני מסתכלת על עצמי בפעם האחרונה במראה ויוצאת מהחדר, לוקחת את התיק החום שלי שתואם לסנדלים ויוצאת מהבית.
אני נוהגת לכיוון בית-הקפה ומוצאת חנייה במהירות, וכשאני נכנסת אני רואה את אריאל כבר מחכה שם.
"זמן אף-פעם לא היה הצד החזק שלך." הוא מחייך כשהוא רואה שאני מתיישבת מולו, אני משחררת חיוך קטנטן שבקושי רואים.
"שלך כן." אני אומרת ותולה את התיק על מושב הכיסא, מסתובבת אליו.
העיינים שלו כל כך יפות, אלוהים…
"איך את?" הוא שואל ונועץ בי מבט.
"הכל טוב," אני מהנהנת וזזה על הכיסא שלי עד שאני מרגישה בנוח. "אתה?"
"גם." הוא מחייך.
שקט.
שקט מביך.
אני לא יודעת איך חשבתי שזה יהיה אבל לא דימיינתי את זה ככה… כל אחד בנה לעצמו חיים אחרים, בלי האחר. וזה מרגיש שונה… ומוזר.
"שמעתי שייש לך חברה?" אני אומרת לבסוף ומנסה לשבור את המתח בנינו.
"לא חשבתי שממש תירצי לשמוע עליה." הוא מהנהן ומחייך.
"אנחנו משלימים פערים, בתור ידידים, אז תספר הכל." אני מחייכת אליו חיוך גדול ומזוייף.
לא באמת רציתי לשמוע על זאת שתפסה את המקום שלי.
"קוראים לה שי-לי," הוא מספר ואני מכווצת את עיני למשמע השם, הוא מוכר לי. "הכרנו אחרי שעזבת לג'וליארד באוניברסיטה. למדתי ראיית חשבון והיום אני לקראת סיום התואר כבר."
"יפה," אני מהנהנת. "במה היא עובדת?"
"היא אמורה יום אחד לרשת איזו חברת תקליטים מצליחה של אבא שלה, אז בינתיים היא מתלמדת אצלו." הוא עונה בפתיחות ונשען לאחור על הכיסא.
אני יודעת מי זאת, הבחורה הקטנטונת שאיחרה לפגישה שלנו.
מדהים כמה שהעולם קטן.
"אז אני מניחה שמיותר לספר על החיים שלי?" אני צוחקת.
"לא ממש קורא עיתונים." אריאל צוחק.
"אז חזרתי מג'וליארד והכרתי את ארוסי בנתב"ג," אני מספרת ומרימה את ידי הימנית, שם האצבע הרביעית שלי עונדת את הטבעת. "השיר הראשון שהוצאתי היה השיר על אור שבטח שמעת שדיי הצליח… אחריו הוצאתי אלבום שלם שגם הלך לא רע. אבל אחרי שהאלבום יצא היחסים ביני לבין החברה הקודמת שהייתי חתומה בה לא ממש הצליחו אז היום אני מחפשת חברה חדשה לחתום בה."
"החיים הטובים." אריאל אומר ונשכב קדימה, משלב את ידיו.
משהו בנינו לא הולך… כאילו כל-כך מנסה לגרום לשני לקנא, מה שבכלל לא הייתה הכוונה שלי. ולפעמיים אני מסתכלת לאחור ומבינה כמה זמן עבר, כמה אריאל השתנה, כמה אני השתנתי… לפעמיים אני קצת חוששת שהתאהבנו באנשים אחרים.