עוד זיכרון – פרק 7

פרק 7 – נשיקה יבשה

-נ.מ שי-לי-
"לא, לא תעצרו הכל." אני אומרת בעוד אני מנפנפת בידיי למקליט להפסיק.
הם שרו כל כך גרוע, זה לא היה נשמע טוב.
הדלקתי את המקרופון באולפן ודיברתי אל הלהקה שבתוך החדר מולנו, אני יכולה לראות אותם אבל הם לא אותי… וברגע שהדלקתי את המקרופון הם קצת נבהלו.
"מה קורה לכם? זה היה פשוט רע." אני אומרת בכנות.
אם הם רוצים שיצא להם דיסק טוב הם בחרו בעורכת מוזיקלית טובה, כזאת שאומרת הכל בפרצוף, לא שומרת כלום בפנים. ובטח לא מסתפקת ב'שיר טוב'… כי אני רוצה 'שיר מצויין'.
"גיטרה תנגן כמו שצריך ותופים תתאמץ קצת שישמעו אותך יותר." אני ממשיכה לדבר ולעבור על כל התלונות שייש לי אליהם.
אנחנו מתחילים הקלטה חדשה וברגע שהם מתחילים לנגן שוב, אני מבינה שהם לא הקשיבו לשום דבר מהחצי שעה חפירה שלי.
"מורן תביאי לי נס גדול, אחד סוכר וכמה קוראסונים."
זה הולך להיות לילה ארוך.

-נ.מ אבישג-
"אני זוכרת את היום הזה שישבתי ליד המיטה שלך בבית חולים והחזקתי לך את היד." אמרתי ברכות, מנגבת עוד דמעה שיצאה מכלל שליטה והחליקה במורד הלחי שלי.
"איך חשבתי שלא תצא מזה, ועכשיו אתה מדבר איתי כאן כאילו כלום לא קרה."
לאחר ההתנצלות הלא כל-כך מוצלחת שלי… אני ואריאל יושבים, בתור ידידים, ומעבירים זכרונות מפעם.
"כן." הוא מאשר אך פניו עדיין רציניות.
אני יודעת שהוא לא סלח לי לגמרי, אני מניחה שהוא גם אף-פעם לא יוכל לסלוח לי לגמרי… גם אם יגיד שסלח, אני לא מאמינה לו.
הוא לא יכול להיות פתוח איתי כמו שאני פתוחה כרגע איתו, הוא לא יכול לדבר איתי בחופשיות כאילו כל מה שקרה לפני שש שנים נמחק.
ברגע אחד הוא מסתכל על הים שמולנו וניראה כל-כך זוהר, כל כך יפה… כאילו הוא היצור הכי יפה שקיים על פני האדמה. עיניו הירוקות זרחו מאור הירח שהעיר עלינו ופניו היו רציניות ושקועות בגליי הים שמתנפצים על שוברי הגלים.
ברגע שלאחר מכן, הוא מסתובב אליי ומביט בי… כאילו מחפש משהו.
"אני מנסה להבין למה עשית את זה." הוא אומר חד וחלק ומעביר את מבטו לעיניי, בלי שום מצמוץ או חרטה.
"תאמין לי, גם אני." אני מודה בפניו. "זה שהעדפתי את הקריירה שלי במקום להיות איתך… זה לא נשמע לי כמו בחירה שעשיתי."
"עובדה, עשית." הוא אומר וחוזר להסתכל על הים. "אני זוכר כל מילה ממה שאמרת לי באותו היום."
מה עשיתי לו? איך יכולתי להרוס דבר כזה?
"התקבלת לבית הספר הכי טוב בעולם. בכית וצרחת מאושר. ואמרת שאת לא רוצה להפסיד את ההזדמנות ושזה לא יכול להיות קשר מרחוק. אז איזו עוד אפשרות השארת לי אבישג? מה רצית? שאני אבוא איתך לשם?" כן, זה היה יכול להיות מושלם.
"לא." אני מנידה בראשי לשלילה. "תאמין לי שגם אם אני לא מבינה את עצמי… אני עדיין מצטערת על כל שגיאה שעשיתי איתך."
אריאל רק מהנהן וממשיך להסתכל על הים.
"מעבר לזה שהיינו זוג, אריאל, היינו גם חברים טובים." אני רומזת לו.
אני לא יכולה לקבל אותו בתור בן-זוג, אבל אני יכולה לקבל אותו בתור ידיד… הרי משם התחלנו לא?
"אל תעשי את זה." הוא אומר. "את יודעת שמתיישהו זכרונות מהעבר יעלו ויזכירו לנו דברים."
הוא צודק. אבל אני אעצור את עצמי. אני מאורסת לרותם, אני לא אבגוד בו.
"תן לזה הזדמנות." אני קורצת עם חיוך קטן, מנסה לתת לו ביטחון. "אם זה לא ילך, תהיה בטוח שאני הראשונה שתקום ותלך."
"לפי ההיסטוריה שלנו ביחד, אני בטוח." הוא חייך ועקץ אותי.
אבל זה באמת כאב.

"קטן שלי." אני מחייכת ומחבקת את אביתר.
היום, סוף סוף הוא מסיים ויוצא מהצבא אחת ולתמיד.
סוף סוף כל התפילות שהייתי אומרת בלב רגע לפני שאני נרדמת, יפסקו.
סוף סוף אני לא אצטרך לדאוג לו בכל רגע שהוא נמצא שם.
בגיל שמונה-עשרה אביתר עשה את הבחירה שלו והתייגס לקרבי… סיירת דובדבן. אלוהים יודע כמה בכיתי באותו היום. לא יכולתי לעמוד בזה. בטח לא אחרי שאיבדתי את אור וכמעט גם את אריאל באותו הזמן.
הייתי מוכנה לדבר אפילו עם המפקדים שלו ולספר להם את הסיפור שעבר עליי, שאני לא מוכנה לאבד עוד מישהו שקרוב אליי… אבל הוא? קיר בטון… הלך לשם בראש מורם וחזר.
הוא חזר, אלוהים, איזו הרגשה זו.
לדעת שאת שולחת מישהו ולשם שינוי הוא חוזר… אין לתאר מה זה עושה לך. זה נותן תחושה של סיפוק, תחושה שלא טעית כשבחרת לשחרר אותו בתקווה שהוא יחזור, ובאמת הוא חזר.
"תרגעי כבר, לחוצה." הוא אומר ומחבק אותי בחזרה, צוחק עליי.
לא הייתי מוכנה לחוות שוב את מה שקרה עם אור ואריאל, לא שוב.
אור נהרג אבל אריאל יצא מזה בנס חיי. בטעות היה חובש באיזור בזמן שהטנק שלו התפוצץ ומהר פינו אותו לבית-חולים… כבר הכינו אותי שזה לא יהיה קל, והכינו אותי שבשנייה המצב יכול להתהפך ומחיי בקושי הוא יהפוך למת.
השיקום שלו היה ארוך ומתיש… עד שהוא הצליח לעשות צעד אחד עם הרגליים לקח לו כמעט חצי שנה, וגם זה בקושי… אבל הוא לא וויתר, הוא היה נחוש בדעתו להחזיר את המצב לקדמותו. שהוא יחזור להיות בריא כמו שהיה.
ופשוט לא הייתי יכולה לחוות את כל הסבל הזה עם אביתר.
הייתי מתמוטטת… ואני כל כך שמחה שההוא שם למעלה שמע את כל התפילות שלי, כי אחרי פעמיים שהוא לא הקשיב, בפעם השלישית הוא דיי הצליח.

"תבטיח לי שלא תכעס." אני מעבירה את ידי על חזהו החשוף של רותם ומסתכלת על היד שלי שעוברת הלוך ושוב.
"מה קרה?" הוא שואל ומביט בי בעיניו החומות והממכרות.
"נפגשתי עם האקס שלי." אני אומרת בשקט ובזהירות.
"עם אריאל?" הוא שואל ומרים את ידו מהחיבוק שנותן לי.
משוב רוח קר מהחלון הפתוח שבקצה החדר הכה בגבי החשוף והרגשתי חשופה, היה לי קר.
" לא, עם ההוא שבקבר." אני עונה בציניות ומגלגלת עיניים.
"ו?" וכשראיתי אותו נפל לי הלב והתרסק למיליון רסיסים.
"ולא קרה כלום." אני ממשיכה את המשפט שהוא רצה לשמוע. "אתה יודע, בכל זאת הייתי חייבת לו סליחה."
"וחוץ מהסליחה?" הוא לא נשמע כל כך מאמין.
אם הייתי במקומו גם אני הייתי חושדת, בכל זאת… היינו ביחד שלוש שנים.
אחרי שלוש שנים של אהבה קשה מאוד לסיים מערכת יחסים כזאת, במיוחד למישהו כמו אריאל שמעניק מעל ומעבר.
"אני אוהבת אותך, תפסיק להטיל בזה ספק." אני אומרת ומרימה את עיני כך שהם מסתכלות בעיניו, היד שלי עולה ומלטפת את הזיפים הקטנים שאני אוהבת, והיד שלו חוזרת למקומה על גבי ואני מרגישה חמימות.
"אבל הו-"
"תפסיק כבר, אני איתך כי אני רוצה להיות איתך. אם הייתי רוצה אותו לא הייתי עוזבת אותו." אני עוצרת אותו וזה רגע דיי דרמטי בשביל שנינו.
הוא רוכן לעברי ומנשק את שפתיי בעדינות. נשיקה יבשה.
שונאת נשיקות כאלה.
הוא עושה את זה תמיד כשהוא כועס או מאוכזב…
ואני לא מוכנה שהוא יהיה מאוכזב ממני.
אני לא מוכנה שעוד מישהו בעולם הזה יסבול ממני, בטח לא הוא.