עוד זיכרון – פרק 6

פרק 6 – עיניים

-נ.מ אבישג-
הוא מתקדם אלינו במהירות ועוד לפני שאני מספיקה לקלוט מה קורה הוא פותח את פיו ואומר ביובש- "אני חושב שמגיע לך מזל טוב?"
"ת-תודה." אני מגמגמת למולו.
"אריאל אחי." איתמר טופח על גבו ואריאל מחייך אליו.
הם מדברים למשך כמה שניות אבל אני לא שומעת כלום כי אני שקועה במחשבות.
אחרי כמה רגעים אני רואה שאיתמר מסתובב והולך לכיוון הדלת ואריאל הולך למקום ממנו הוא בא.
אני הולכת אחריו בצעדים מהירים ותופסת בידו.
מה אני עושה לעזאזל?
"שנייה," אני ממלמלת ואריאל מסתובב ומביט בי.
אלוהים מה עושים מכאן? למה עשיתי את זה בכלל?
אולי בגלל שאף פעם לא חשבתי שאריאל יפנה לי את גבו וילך, בלעדיי. ואת האמת, אף פעם לא חשבתי שנפרד.
"אני צריכה להגיד לך משהו." קולי מתייצב ואני מדברת יותר ברור.
"אמרת לי את כל מה שהיה לך להגיד לפני שש שנים, זוכרת?" הוא אומר ומסתכל אל תוך עיניי, חודר אותן.
אני רואה בהן הרים של כעס, של אכזבה, של שנאה.
"אל תעשה את זה יותר קשה ממה שזה." אני אומרת ומחזירה לו מבט בעיניים.
"מה את רוצה? שתבקשי סליחה ושנהיה ידידים ואני אסכים כי אני מטומטם מדיי בשביל להגיד לך לא? זה לא יקרה הפעם, אבישג, תצאי מהסרט." הוא שומט את ידו מידי וממשיך ללכת אבל אני לא מוותרת.
"בבקשה, תן לי לקחת אותך לאיזה מקום שנוכל לדבר שם בשקט." אני מבקשת ותופסת שוב את ידו. "אני לא רוצה שזה יהיה בנינו ככה."
לא הבנתי עד כמה הקשר עם אריאל היה לי חשוב עד שראיתי אותו היום. לא הערכתי אותו כמו שצריך. הבן-אדם הזה הציל אותי מעצמי. בלעדיו הייתי שוקעת בדיכאון ארוך וכואב אחרי שאור נהרג. הוא הוציא אותי משם, הוא הוציא אותי מהמקום האפל והחסר משמעות הזה.
ואיך גמלתי לו בזה? עזבתי אותו ביום השלוש שנים שלנו, בחרתי בעצמי ולא בו.
"אין בנינו כלום." ננעצת לי סכין בלב.
הוא מניד בראשו לשלילה ושוב עוזב לי את היד, אין מצב. לא משנה מה הוא יגיד, אני לא מוכנה לקבל ממנו לא. אחרי כל מה שעשיתי מגיעה לו לפחות התנצלות כמו שצריך.
אני רצה אחריו ושוב תופסת את ידו, הפעם אני לא מוכנה לשחרר.
הוא מסתובב ומביט בי, שוב עם העיניים הירוקות והבוהקות שלו.
"תן לי לעשות את זה כמו שצריך, בבקשה." אני מתחננת בפניו.
בסופו של דבר אני רואה אישור בעיניו , הוא וויתר על האגו שלו בשבילי.
"מחר. שמונה. בצוק." אני אומרת במהירות ופונה ליציאה מהבית.

"רותם?" אני לוחשת ונכנסת בשקט לבית, כל האורות כבויים.
אני מדליקה את האור בסלון ובמטבח, לוקחת לעצמי כוס מים ומתיישבת על אחת הספות שבסלון.
זה היה ערב כל כך קשה.
לא יכולתי לחשוב אחרי כל מה שקרה עם אריאל ומצאתי את עצמי נוסעת לקבר של אור.
המון זמן לא הייתי שם.
בדרך קניתי כמה נרות וזר פרחים וכשהגעתי התיישבתי לידו ודיברתי… כמו שעשיתי פעם, כשהייתי מבקרת אותו בקביעות.
בכל הדרך חזרה ניסיתי לשכנע את עצמי שאני אוהבת את רותם… וזה באמת נכון, פשוט אריאל מעלה לי רגשות מהעבר, מפעם.
רותם מדהים, אין מה לומר. הוא תמיד דואג לי, תמיד בשבילי, תמיד קשוב ואוהב… אריאל הוא פשוט אהבה ישנה, אהבת נעורים… אני לא יכולה לאהוב אותו.
הוא בטוח השתנה, הוא בטוח כבר השיג לעצמו חברה ומה שהכי בטוח… זה שהוא התגבר עליי.
היום הפעם הראשונה שהסתכלתי בעיניו ראיתי כעס ושנאה.
בכל הזמן שהייתי איתו לא ראיתי אותו במצב הזה, שרואים בעיניים שלו שהוא ממש שונא אותי, שונא את מה שעשיתי לו.
מצאתי את עצמי ממש מתחננת כדי שאני אוכל לדבר איתו, בחיים לא הצטערתי כל כך על משהו כמו שהצטערתי על מה שעשיתי לו… ויותר מטומטם שהבנתי מה עשיתי רק אחרי שזרקתי אותו.
אני שומעת צעדים מאחוריי ומתוך החושך רותם מופיע, בחיי שהוא הבהיל אותי.
"אתה לא יכול לעשות את זה." אני צועקת עליו בזמן שהיד שלי אוטומטית מונחת על הלב.
"מה עשיתי?" הוא ממלמל ומשפשף את עיניו, כאילו קם משינה.
הוא יושב לידי ושם את ראשו על ברכיי, ואני מלטפת את שיערו השטני… הוא כל כך יפה.
פעם אחת בחיים שלי אני צריכה ללמוד להעריך את מה שייש לי בחיים.
תמיד כשייש לי גבר אחד אני רוצה אחר ולמה זה? כי אני חושבת שמישהו אחד טוב הרבה יותר מהשני ועכשיו אני מבינה שזה ממש לא נכון.
כשהייתי עם אריאל רציתי את אור וכשאני עכשיו עם רותם אני רוצה את אריאל.
בעוד כמה שבועות אני אהיה נשואה ואני לא אוכל לשחק ככה בחיים שלי, אני חייבת ללמוד לעשות את הבחירות שלי ולעמוד בהן.
הכל היה בסדר עד שראיתי את אריאל, ואז הלב שלי התנפץ כי עשיתי לו משהו נורא… אני בטוחה שזה בגלל זה, ושאחרי שאני אתנצל והוא יסלח לי הכל יהיה בסדר בנינו.
אני לא רוצה את אריאל, טוב לי עם מה שייש לי.
טוב לי עם רותם.

רוח קרה מכה בפניי כשאני פותחת את הדלת, אך אני ממשיכה ללכת ומתיישבת בסוף הצוק. הייתי לבד כי הקדמתי, רציתי לראות את השקיעה… מדהים איך גם אחרי שעברו שנים מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן, כלום לא השתנה פה. הפרחים האדומים והצהובים עדיין מקשטים את הדשא בצורה יפייפיה, והשמש עדיין יורדת באיטיות עד שהיא מתחבאת בים.
לפתע אני מרגישה משהו חם מקיף את כתפיי ואני רואה את הג'קט של אריאל מונח עליי.
"לא יכול לראות בחורה קופאת מקור." הוא ממלמל ומתיישב לידי.
גם אם אני הבחורה ששברה לו את הלב, הבחורה שהייתה הכי אנוכית כלפיו, הוא לא יתן לי לקפוא מהקור, הוא ידאג לי… בדיוק כמו שהבטיח בפעם האחרונה שהיינו כאן יחד.
שקט היה בנינו. אף אחד לא ידע מה להגיד, במיוחד אני… שהבאתי אותו עד כאן ואני לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל.
"זה היה לך קל?" הוא שואל בקול רך ומסתכל עליי.
אני מרגישה דקירה בלב.
"מה היה קל?" אני שואלת, לא מבינה.
"לעזוב אותי." הוא אומר בקול ברור ואני שומעת לא מעט כעס בדבריו. "ללכת כאילו היינו כלום. כאילו אני הייתי כלום."
אני משפילה את ראשי ודמעה מופיעה בעיני הימנית.
אלוהים.
איך כל הזמן הוא מצליח לרגש אותי במילים האלה שלו? איך כל מילה שהוא אומר מרגישה לי כמו בגידה, עם כל מילה שלו וסכין חדשה ננעצת בלב שלי.
ולא, הוא לא נועץ אותה, אלה אני.
אני… שהייתי כל כך מטומטמת לעזוב בן-אדם כזה כי התקבלתי לג'וליארד, אחד מבתי-הספר הטובים בעולם לאומניות… ההצלחה עלתה לי לראש, העדפתי הצלחה על פני בן אדם.
אלוהים, אני מגעילה את עצמי.
איך יכולתי להעדיף הרגשה על פני מישהו חיי? מישהו שאהב אותי, שהיה נותן הכל עבורי?
"אתה לא תבין עד כמה אני מצטערת." אני מייבבת אל תוך ידיי.
לא יכולתי להסתכל לו בעיניים, לא אחרי שקמתי ועזבתי אותו.