עוד זיכרון – פרק 4

פרק 4- שמונה שנים

-נ.מ שי-לי-

"תודה." אני מחייכת חיוף מזוייף למוכר שמגיש לי את הקפה ופונה ליציאה.
היום שלי התחיל גרוע.
התעוררתי לבד, בלי אריאל. אני לא זוכרת מה קרה אתמול אבל אני יודעת שהיינו שיכורים. ובבוקר הוא לא היה שם. אף פעם הוא לא עושה לי קטעים כאלה אז הנחתי שזה מקרה חירום בעבודה.
ומרוב מחשבות על אריאל, נפלתי עם העקבים בדרך לרכב… וככה גם הג'ינס שאני הכי אוהבת בארון שלי נקרע.
והדבר היחיד שהיה יכול לעודד אותי זה הקפה והעוגיות שאני קונה בכל בוקר בדרך לעבודה… רק שהפעם נגמרו העוגיות והקפה היה קר.
"אוח," מלמלתי לעצמי בעוד אני זורקת את הקפה לפח, נועלת את הרכב ומתקדמת לאולפנים.
דווקא היום לא היה זכר למורן, ואני מניחה שזה הדבר הכי טוב שקרה לי עד עכשיו.
"אוקיי, משה, דבר אליי." אני נכנסת למשרד שלי.
משה כבר מחכה שם ומתחיל לעבור איתי על האמנים הפוטנציאלים שבעתיד יכולים לחתום אצלנו.
"אוקיי רשמתי," הוא ממלמל בעוד אנחנו מדברים והוא כותב כמה דברים בדפים שהביא איתו. "ונשארה רק אבישג ביטון."
"תזכיר לי?" אני אומרת. כל השיחות האלה בלבלו לי מי זה מי.
"ג'וליארד."
"נכון, נכון." אני ממלמלת ונשכבת לאחור בכיסא המסובב שלי. "היא זמרה טובה, אבל אני לא בטוחה עד כמה אני רוצה שהיא תחתום כאן." אני אומרת בכנות.
היא נראת לי כל-כך מפונקת, ואני לא מסוגלת לעבוד עם אנשים כאלה.
"אז אני שם ליד השם שלה סימן שאלה?" הוא שואל.
"בדיוק." אני מאשרת ומשה מהנהן.
היום עובר באיטיות. כל היום פגישה אחרי פגישה אחרי פגישה… הראש בעוד רגע מתפוצץ לי ורק הייתי רוצה לקחת כדור שירדים אותי ולשקוע בשינה עמוקה וטובה בין זרועותיו של אריאל.
אריאל.
לא דיברנו כל היום. וזה אף-פעם, אבל אף-פעם לא קורה.
אני מרימה את האייפון שלי משולחני השחור ומחייגת את המספר המוכר.
השיחה מועברת למענה הקולי.
מוזר.
בכל מקרה, אני מדפיסה קורות חיים של כמה אנשים שרוצים להתקבל לעבוד כאן ושמה אותם בתיק.
אני יוצאת מהאולפנים, בדרכי לרכב ונוסעת לבית.
השעה שבע וחצי כשאני עולה במעלית.
אני מסובבת את המפתח במנעול הדלת האפורה ונכנסת לתוך חלל שחור.
אף אחד לא נמצא כאן.
רק אני, בלי אריאל.
וזה יותר מוזר… כי בדרך-כלל כשאני חוזרת לבית הוא כבר נמצא כאן.
אולי קרה לו משהו?
לא… מה פתאום, לא יכול לקרות לו כלום. אז תפסיקי להכניס את עצמך לסרטים, מטומטמת.
אני מדליקה אורות בסלון ובמטבח ומתיישבת באחד כיסאות הבר השחורים כשבידי כוס מים.
זה היה יום כל כך משעמם… בשמחה הייתי מוותרת עליו.
לפתע אני שומעת מהדלת את סיבוב המנעול והדלת נפתחת כאריאל נכנס לבית.
הוא לבוש בחולצה שחורה מכופתרת ומכנס שחור אלגנט.
"מאיפה באת?" אני שואלת בעוד אני קמה מכיסא הבר ומתקדמת לכיוונו.
"מהאזכרה." הוא עונה ומשפיל את ראשו. "שמונה שנים, את קולטת?"
שיט.
איך יכולתי לשכוח מהאזכרה, לעזאזל?
אני מתקדמת אליו ובשניה הוא קורס ונשען עליי, כשראשו טמון בצאוורי והוא מחבק אותי חיבוק מרושל.
"איך היה?" אני שואלת בשקט ומלטפת את שיערו הרך, מניחה לו להתפרק.
זה פאקינג בן-דוד שלו… זה לא מובן מאליו.
"עצוב בעיקר." הוא אומר ומרים את ראשו ממני, נעמד ביציבות ולוקח צעד אחורה, מסתכל עליי.
הוא לא אוהב שרואים אותו במצבים כאלה, שהוא שבור… אפילו לא אני.
"אתה תהיה בסדר." אני קובעת, מרימה את ידי הימנית ומניחה אותה על הלחי השמאלית שלו, מלטפת את זיפיו הקטנטנים.
"כן." הוא ממלמל ושם את ידו על שלי, מסתכל בעיני.

-נ.מ אבישג-
אלוהים.
שמונה שנים.
פאקינג. שמונה. שנים.
כל היום הסתגרתי בחדר. רותם כבר רגיל בגלל שבכל שנה זה חוזר על עצמו.
אני נעולה בחדר, בוכה מול התמונות והזיכרונות שייש לי ממנו, והוא נותן לי את הספייס שאני זקוקה לו ולא מדבר איתי בכל היום הזה.
הוא יודע עד כמה זה קשה לי, הוא יודע שאני נרתעת מכל עזיבה קטנה שהיא משמעותית. ואני מניחה שזה נובע מזה שאור עזב אותי, הבטיח שיחזור וזה לא קרה. אני מפחדת שיעזבו אותי שוב, אני מפחדת להישאר לבד.
אני מסתכלת על הטבעת שהוא נתן לי, זו שחרוטה בה האות 'א', ויורדת לה עוד דמעה מלאה בעצב.
עד היום אני עונדת אותה. לוקחת אותה לכל מקום. לוקחת אותו לכל מקום.
לא הלכתי לאזכרה, למען האמת… אף פעם לא הלכתי לשום אזכרה בשמונה השנים הללו. אני לא מסוגלת להיות שם ולראות שוב את אותן העיניים העצובות שתלויות בי, שמחזירות אותי אחורה… ליום בו השתנו לי החיים.
ליום שבו נלקח ממני הדבר הכי חשוב שייש, האהבה שלי, הגבר שלי, החיים שלי.
וזה לא משנה כמה אהבות היו לי אחריו… הוא היה האהבה הראשונה שלי, והכי גדולה שהייתה לי. אף-אחד לא יכול להחליף אותו, גם אם ינסו.
דמעה שניה יורדת במורד הלחי שהספיק להתייבש אבל מיד יהפוך שוב לרטוב.
הוא… אור שלי, הוא חשף בפני את הדבר המטומטם הזה שנקרא אהבה.
הוא היה הנשיקה הראשונה שלי. הפעם הראשונה שלי.
הוא היה… פשוט היה.
ונכון, אולי היו לי יותר טובים ממנו… אבל אף-אחד לא היה כמוהו.
כי הוא… הוא קיים רק פעם אחת.
אבל אחרי שמונה שנים, שהוא כבר לא ממש כאן… אני מבינה איך הזמן עובר לו.
שמונה שנים, כמעט עשור שהוא לא נמצא לידי.
שהוא לא מחבק אותי כשאני הולכת לישון או מעיר אותי בנשיקה מלאה באהבה. שמונה שנים שהוא לא שמע אותי שרה… שהוא לא חיבק אותי או נגע בי.
כל השנתיים שלנו ביחד עוברות לי מול העיניים. החיבוקים, הנשיקות, הריבים, הצחוק, השמחה, ההחלטות, העצב, הכיף, האינטימיות, הרגשות. הכל.
שמונה שנים עברו, אבל כשאני נזכרת במגע האחרון שהיה לי איתו, כשהוא חיבק אותי רגע לפני שיצא מהבית עם התיק הענקי הזה שתלוי על כתפיו, המגע הזה… זה מרגיש כאילו קרה אתמול.