עוד זיכרון – פרק 2

אני חייבת עזרה בנוגע לפרק מסויים. אם יש בנות שיכולות לעזור אשמח אם תשלחו לי הודעה במייל :)

פרק 2 – כן

-נ.מ אבישג-
אני מגיעה לדירה שלנו, עומדת על סף הדלת ומחפשת את המפתח בתיק השחור והגדול שלי. עבר עליי יום מטורף. התרוצצתי כל היום אצל מפיקים מוזקליים וחברות תקליטים ולא היה לי רגע אחד של מנוחה. לאחר שאני מבינה שכניראה איבדתי את המפתח, שוב, אני דופקת בזהירות על הדלת אבל אין קול ואין עונה. מבפנים אני שומעת קולות של מוסיקה שקטה ונעימה… לא עובר רגע עד שאני מזהה את השיר.
אני מנסה לפתוח את הדלת ולהפתעתי היא באמת נפתחת. אני נכנסת בשקט ובזהירות ומסתכלת סביבי בתדהמה… כל הבית מקושט בנרות, פרחים וכמה בלונים בודדים.
אני הולכת לחדר השינה שלנו… אין מצב שהוא עשה את כל זה לבדו.
"אבישג ביטון." הוא אומר את שמי כשאני נכנסת וכורע ברך.
ואני…. אני בהלם מוחלט.
"התנשאי לי?" רותם שואל ואני נשארת קפואה.
אני הולכת עד אליו וקורסת מולו, מסתכלת על הטבעת היוקרתית ולא מאמינה למה שקרה כאן עכשיו.
"הצאת לי נישואין נכון? לא דמיינתי." אני ממלמלת ורותם צוחק.
"תשובה יש לך?" הוא שואל ומוציא את הטבעת מהקופסא האדומה שבה היא מונחת.
"כן, כן, כן ועוד פעם, כן." אני קופצת עליו בחיבוק וכשאנחנו מתנתקים הוא משחיל את הטבעת על האצבע שלי.
"אני כל-כך אוהבת אותך," אני ממלמלת לתוך שפתיו אחרי הנשיקה הארוכה והרטובה שאני מדביקה לו. "הלוואי והיית יודע כמה."
רותם היה האהבה השלישית בחיים שלי, אחרי שחזרתי מג'וליארד והכרתי אותו בשדה התעופה, הוא התעקש לקחת אותי לדייט. ואפשר לומר שגיליתי בן-אדם מדהים. אין ספק שאני אף-פעם לא אפסיק לאהוב את אריאל ואור… אבל הם כבר שייכים לפרק אחר בחיים שלי, פרק שנקרא 'עבר' ומסומן אצלי בראש במרקר צהוב בוהק שמדגיש אותו.
רותם מחייך ורק מצמיד אותי אליו עוד יותר, כששנינו יושבים על הרצפה ואני עטופה בזרועותיו.
אהבתי את זה בו, אהבתי שלמרות כל העושר שייש לו, כל הכסף וכל החיים המכובדים והעמוסים, עדיין… עדיין הוא מצליח להיות אחד האנשים הכי מדהימים ופשוטים שאני מכירה. פשוט אין בו את זה… יש בו צניעות, אין בו את כל ההתנשאות וכל העמדות הפנים והמסכות שאנשים במעמד הגבוה והמכובד שמים על עצמם. מהרגע הראשון שהוא ראה אותי עם שתי המזוודות, מסתבכת בכל צעד שלי, מהרגע הזה הוא היה עצמו ולא שיקר או התנשא מעליי.
וזה מה שהכי אהבתי בו, שתמיד כשהוא איתי… הוא פשוט הוא.
"אהבת את הטבעת?" הוא לוחש באוזני ואני מחייכת ומהנהנת.
"אני חייבת לצלם למישל." אני מצחקקת וקמה ממנו, לוקחת את הפלאפון שזרוק על-יד התיק ברצפה וחוזרת לשבת בין ידיו.
אני מדביקה לו עוד נשיקה קטנטנה על השפתיים האדומות והמתוקות שלו וכשאני מתנתקת ממנו, אני מתיישבת יותר בנוח ושמה את ידיו בדיוק על הבטן שלי, כפי שהיו מונחות שם לפני כן.
אני מצלמת את היד שלי, ביחד עם הטבעת ושולחת למישל.
'תזהרי להדליף לכתבים!' אני מצרפת איום ועוזבת את האייפון על השידה, קמה מהרצפה ומקימה ביחד איתי את רותם… אל עבר המיטה.

-נ.מ שי-לי-

"אבישג הזאת… זמרת טובה?" אני שואלת את המתמחה שלי, מורן.
"אף פעם לא שמעת אף שיר שלה?" היא שואלת בעוד עינייה פקוחות לרווחה ובוהות בי, אני מנידה בראשי לשלילה.
מיד היא מוציאה את האייפון שלה מהתיק, מקלידה שם כל מיני דברים, לאחר מכן היא מוציאה גם אוזניות ומחברת אותן אל האייפון.
"קחי," היא מושיטה לי את האוזניה ואני דוחפת אותה לאוזני.
ברקע מתנגן שיר שקט, שאני מניחה שאבישג שרה אותו. ואני חושבת במוחי שהיא אלופה. שיר מדהים… המילים מדברות על אהבה כואבת, על מלחמה. על מישהו אהוב שהבטיח שיחזור אך לבסוף זה לא קורה.
כשהשיר מסתיים אני מנגבת דמעה שנוצרה בעיני השמאלית.
"היא כתבה את זה על חבר שלה שנסע למלחמה שהייתה לפני שבע שנים, אם את זוכרת. הוא לא חזר ממנה." מורן מספרת.
"מדהים." אני ממלמלת בעוד אני מוחקת עוד דמעה.
אנחנו ממשיכות לדבר על עוד כמה דברים אחרונים שקשורים לחוזה של אבישג, מארגנות את המשרד וכל אחת יוצאת אל ביתה.
בעוד אני הולכת אל המכונית ומסתכלת על ד"וח החנייה שמוצמד לשימשה הקידמית, הוא מתקשר אליי.
"איפה את?" הוא שואל, כאילו באובססיביות.
"עכשיו נכנסת למכונית י'מאוהב," אני צוחקת.
"אני?" הוא צוחק אחרי. "אם כבר את."
"הכי לא אני," אני צוחקת שוב. "שונאת קיטשיות לעד."
אני זוכרת שכשהכרנו הוא היה ממש רומנטי, טוב… כי האקסית שלו אהבה את כל הרומנטיות והקיטשיות המוגזמת. ואני? שונאת את הבולשיט הזה. ביום שהוא שלח לי פרחים למשרד התקשרתי והתעצבנתי עליו. אולי קצת הגזמתי אבל הוא הגזים יותר… בכל החרא הזה. מאז סיכמנו לא להיות מהזוגות הקיטישיים והדביקים, פשוט לא אנחנו.
"מתי את חוזרת?" הוא שואל בעוד אני שמה את התיק על המושב שלצידי וסוגרת את הדלת אחריי.
"בדרך אלייך," אני אומרת ולאחר כמה דקות מנתקת את השיחה.
הנסיעה עוברת בשקט, רוב השירים שמתנגנים ברדיו הם שירים לועזיים שאת חלקם אני מכירה.
אני מגיעה מהר מאוד, לוקחת את התיק שלי, נועלת את המכונית ונכנסת דרך דלת הבניין השקופה.
ארבע-עשרה קומות המעלית עולה וממנה אני יוצאת לעבר דלת אפורה. אני דופקת פעמיים והוא פותח לי את הדלת, כשלגופו רק מכנסי טרנינג קצרים בצבע כחול.
"התגעגעתי." אני אומרת ומנשקת אותו, מעבירה יד על הבטן החשופה שלו.
"גם אני." הוא צוחק ושנינו נכנסים לבית, הוא הולך למטבח ואני למקלחת.