רגשות מבולבלים, חלק 8 ואחרון (16+)

חלק 8
שמעתי רעשים מהמחבוא של עמית, נכנסתי ללחץ. פתאום הוא יצא ממחבואו שהיה כשמונה מטרים מאחורי גבו של רוי והתחיל להתקדם לעברינו. ניסיתי לסמן לו עם העיניים לא לבוא אבל הוא המשיך להתקדם בביטחון. זיעה קרה מילתה אותי. רוי המשיך לנשק אותי ושנינו היינו על המיטה. עיניו של רוי היו עצומות ורק בגלל זה המשכתי לנשק אותו בתשוקה. רק שימשיך לעצום עיניים.
פתאום רוי התנתק ממני וקם מהמיטה הגבוהה שלי. עמית היה צעד מאחוריו וליבי הלם בחוזקה.
נשימותיי החלו להיות מפוחדות וקצרות, לא ידעתי מה הולך לקרות.
פתאום רוי שלף אקדח מאחורי גבו וכיוון אותו אליי. צרחתי בבהלה וכל הגוף שלי היה משותק. אני לבד בבית, אפילו המאבטחים לא פה. קפאתי למבטו הקר והוא עמד לירות בי ללא רחמים. לא הכנתי את עצמי לגרוע מכל…

״אני לא אוהב שמשחקים איתי,״ אמר רוי בקול חלקלק שמעולם לא שמעתי לפני כן. ״מכשירי ציטוט, מעקב, בגידות, כל זה, זה לא בשבילי.״
הוא אמר ואחיזתו באקדח נהייתה הדוקה. רעדתי עד עדי חוסר יכולת דיבור או תפקוד. הסתכלתי על עמית שהחזיר לי מבט קר.
מבטי הפך לחלול וריק. כבר הבנתי.
הבנתי שעמית בצד שלו.
זה כאב.
זה כאב יותר מכל דבר אחר בעולם.
עמית עמד מאחוריו. הוא ראה אותו עוצד מולי עם אקדח ואף שריר בפניו לא זז.
הרגשתי מושפלת מאי פעם. האמת שהעדפתי כבר למות.
חייכתי אליהם בעצב, הנדתי בראשי, אני לא מאמינה. עיניי התמלאו דמעות. בזבזתי פה זמן מהחיים שלי עליהם.
החיים שלי…
כל החברים שהיו לי עברו לי פתאום צול העיניים, הזכרונות, הקשיים, התקופות היפות.
״ביי,״ אמרתי כשמפניי כבר זרמו נהרים של דמעות.
ואז הוא ירה.