"רבות הדרכים לאהוב אותך" – פרק שתים עשרה

פרק 12 – רגשות מחוץ לחוק

"מה אתה עושה?!" הרחקתי אותו במהירות ממני, מנגבת בעזרת גב כף ידי את פי.
"אליאנה…" הוא נאנח, משעין את ראשו על גזע העץ.
"אתה עם מיקה… בבקשה…" מלמלתי וקמתי מהאדמה.
"אל תלכי." משך אותי אליו, מחבק אותי בין זרועותיו.
אני לא מאמינה שהוא נישק אותי… והרגשתי טוב כששפתינו היו מחוברות. הרגשתי שלמה.
נכנעתי למגעו החם והאוהב והתכרבלתי בין זרועותיו, מניחה את ראשי על שרירי הבטן המפותחים שלו.
"זה היה…" לחשתי,
"מדהים." הוא השלים אותי, אך את האמת? לא ציפיתי לתגובה כזאת. חשבתי שהוא יגיד שזה היה מוזר, ולא מתאים. שעדיף שנשכח מזה ולא נדבר על זה יותר לעולם.
טעיתי. ולא הייתי רגילה לטעות בקטעים האלה.
"אתה הולך להתחתן עם מיקה," הזכרתי לו, "זה לא משנה כמה זה היה מדהים." הוספתי, סמוקה.
"אני יודע." נאנח.
לא באמת חשבתי שאיי פעם יהיה משהו ביני לבין גיא. והנה… זה קרה.
"מודעות זה טוב." צחקתי, מנסה להעביר את האווירה המעיקה.
"גם להתנשק איתך זה טוב." הוא חייך חצי חיוך, ידו מלטפת את שיערי. הסמקתי. לא הייתי רגילה שגיא אומר לי דברים כאלה, כי אף פעם לא קרה שהתנשקנו.
"אתה אוהב את מיקה, היא האחת שלך." לחשתי בשקט. לא הייתי יכולה להרוס למיקה, למרות שלא ידעתי בכלל מה הולך ביני לבין גיא. זאת סתם הייתה נשיקה ללא משמעות, או משהו מעבר?
"אני אוהב אותה," אישר את דבריי, "אבל אני לא יודע מה הולך בנינו." חייך מעט, מביט בפניי.
"לא הולך בנינו כלום." אמרתי בהחלטיות, למרות שהיה מעט כואב לי להגיד את זה.
"התרחקתי ממך כי הרגשתי שאני מתחיל להתאהב בך, אליאנה." הוא אמר, מביט בי. ידו לא חדלה ללטף את שיערי.
"אתה לא… זה יחלוף." אמרתי בשקט.
אי אפשר לאהוב אותי. אין מה לאהוב בי. ו… היה לי קשה להודות בזה, אבל באמת הרגשתי משהו אליו. אני חושבת.
אני הרי אף פעם לא הייתי מאוהבת. אף אחד לא היה מאוהב בי. מה לי ולרגשות?
"את פשוט…" הוא התחיל להגיד, אך נשך את שפתו התחתונה והניד בראשו,
"לא משנה." אמר בשקט. ידו הפסיקה ללטף את שיערי, ובין רגע שוב התגעגעתי למגעו הממכר.
"אל תפסיק." לחשתי ועצמתי את עיניי.
אני מוכנה להתערב על זה שהוא חייך לעצמו עכשיו. שניה אחריי ידו המשיכה ללטף את שיערי, ואני חייכתי לעצמי.
"אני רואה אותך." אמר בקול מבודח, ולפתע הרגשתי את שפתיו על צווארי.
לחיי הוורידו בין רגע. בכל זאת… עכשיו… הוא היה הנשיקה הראשונה שלי. היחידה שלי.
"אתה לא מתחרט על הנשיקה הזו?" שאלתי, שפתיו עדיין רפרפו על צווארי.
"בחיים לא." מלמל כנגד עורי.
"מיקה תכעס אם היא תגלה. אתה תתחרט על הנשיקה הזו שתראה אותה." עיניי עדיין נשארו עצומות, שפתיו זזו מצווארי והרגשתי ריקנות מכה בי.
"אליאנה." קולו היה רציני.
"הממ?" המהמתי.
"תביטי בי." אמר בשקט.
פקחתי את עיניי והבטתי במבטו הרציני והכנה.
"אני לא יכול להתחרט על הנשיקה הזו. זו הייתה הנשיקה הכי עוצמתית שהייתה לי בחיים." אמר בשקט, לחיי הוורידו.
הכי עוצמתית? באמת?
"אני-"
"שקט." אמר ונישק אותי.
זו הייתה הנשיקה השניה שלי.