"רבות הדרכים לאהוב אותך" – פרק שני

פרק 2 – היער

הבוקר הגיע, ויחד איתו צעקותיה של אמא, והגפת התריסים המפורסמת.
"בוקר טוב לאליאנה, בוקר טוב!" היא נכנסה לחדרי, מגיפה את התריסים, מושכת מעליי את השמיכה, ומשאירה אותי רועדת ומסונוורת, מכונסת בתוך עצמי. "אני חולה. אני רוצה להמשיך לישון." מלמלתי ומשכתי את השמיכה מהרצפה, מכסה את ראשי.
"תפסיקי. אני גם צריכה שתארגני את אלינור לגן." היא אמרה ומשכה את השמיכה שוב.
"טוב…" מלמלתי והתיישבתי על המיטה, משפשפת את עיניי ומפהקת.
קמתי באיטיות מהמיטה והתחלתי מהלכת אל השירותים, מנסה להתעלם מהמראה אשר הייתה תלויה בחדרי.
נכנסתי אל השירותים וסגרתי אחריי את הדלת. עמדתי מול הכיור, בעוד המראה אשר מוצמדת לקיר מכריחה אותי להביט בה, ולראות אותי. על הבוקר.
צחצחתי את שיניי, ראשי מורכן. אני לא מעוניינת לראות על הבוקר את הפנים שלי. את אותן פנים שמנמנות שבאות בחבילה אחת עם גוף שמנמן וירידות על בסיס קבוע.
ירקתי את המשחה מפי, שטפתי את פניי ויצאתח מהשירותים.
הלכתי לחדר ופתחתי את הארון, מוציאה חולצת בית ספר שהלוואי והייתה מידה אחת פחות. לבשתי אותה בזריזות, משתדלת לא להביט בבטן השמנמנה שאני כה שונאת.
הוצאתי גם טייץ מהארון, לובשת אותו בזריזות.
נעמדתי מול המראה, לוקחת בידי את המסרק אשר נח על השידה, ומתחילה לסרק את שיערי השחור והמשעמם.
אחריי שסיימתי את ארגוני הבוקר הרגילים, לקחתי את תיקי אשר שכב בפינת החדר ותליתי אותו על כתפי, יוצאת מהחדר.
"את רעבה?" שאלה אימי כשנכנסתי למטבח. להפתעתי, אלינור כבר הייתה לבושה, ועכשיו היא הייתה עסוקה בלעיסת הטוסט השמנוני שלה.
"אני בסדר." אמרתי, בולעת את רוקי ומנסה לא להתפתות ולבקש גם לעצמי טוסט שמנוני שכזה.
"אלי, בואי נלך." אמרתי והיא הנהנה, העלימה את הטוסט בביס אחד, תלתה את תיקה על כתפיה וחיכתה לי לצד דלת הכניסה.
לקחתי את תיקה ממנה ותליתי על כתפי השניה.
"אני אקח את התיק." חייכתי חיוך קטן, והיא הנהנה נמרצות.
"יום טוב, אהובות שלי!" אימי קראה מהמטבח. לא הגבתי. תמיד ידעתי שאימי מתביישת בי ואף פעם לא מציגה או מזכירה אותי בפניי החברים שלה. ויש לה הרבה כאלה. מאז פטירת אבי היא רחשה לעצמה מעגל חברים מגוון ורחב מאוד, בניהם נכללו גם כמה גברים אשר היו גדולים ממני לכל היותר בחמש שנים. ואני בת שבע עשרה.
יצאנו מהבית בזריזות, הולכות אל עבר תחנת האוטובוס. אנחנו גרות באיזור דיי רחוק ומבודד מכל האיזור המרכזי; הקניון, בתי הספר והגנים, מרכזי הקניות וכו'.
את האמת שאהבתי את העובדה שאנחנו גרות באיזור רחוק ומבודד, כך לא הייתי פוגשת בילדים הנוראיים אשר זכו לתואר הנשגב "חבריי כיתה".
האוטובוס הגיע. עלינו עליו , שילמתי לנהג ותפסנו לעצמנו מקומות הקרובים לדלת האוטובוס.
אלינור שיחקה בשיערי, בזמן שאני הבטתי בחלון הגדול, בוחנת את ההולכים והשבים.
"את יפה. הךוואי והייתי נראת כמוך." היא אמרה וחייכה לעברי. לא הצלחתי לחייך בחזרה. אני יפה? זאת בוודאי בדיחה שיצאה ממערכון של צחוק מעבודה.
~
נגמר לו יום הלימודים, והפעם החלטתי לא לחזור הביתה, כרגיל.
התחלתי הולכת אל עבר המקום המוכר, שאני כל כך אוהבת. היער.