"רבות הדרכים לאהוב אותך" – פרק עשרים

פרק 20 – חיבוק

"תמיד אהבתי את הים," חייכתי לעברו.
אני ואביאל ישבנו על חוף הים, הגלים הקרירים רפדו אחרינו והרטיבו את כפות רגלינו.
"אני רואה." חייך, מביט בפניי.
עבר לו חודש מאז המקרה עם גיא, והוא, כמובן, לא ניסה ליצור קשר. והודתי לו על כך.
אני ואביאל התקרבנו ככל שהזמן עבר, ואני הרגשתי איך אני מתחילה לבטוח בו. להאמין לו.
"חברים שלי אמורים לבוא לכאן, לעשות על האש, רוצה שנלך אליהם?" חייך, ידו מלטפת את שיערי.
נעצתי בו מבט קודר, שמיד התרכך.
נאנחתי.
"אתה יודע שאני לא מתחברת לחברים שלך." השענתי את ראשי על חזהו.
"גם הם לא אלייך." צחק, גחכתי.
"בבקשה, בשבילי." נשק למצחי, נאנחתי בשנית.
"טוב." הסכמתי לבסוף. איך אני יכולה להגיד לו לא?
"תודה, לאלי." נשק לקודקוד ראשי, צחקתי.
"זה שם חיבה כזה מפגר." צחוקי רק התגבר.
"קצת." גחך.
"נלך?" הוסיף מיד אחריי. ידעתי שהוא רוצה ללכת כדי לפגוש איזה כוסית ולהשכיב אותה בשיחים, וזה צרב לי.
"נלך." חייכתי חיוך קטן, קמתי מבין רגליו וניערתי את בגדיי.
"את ירדת יפה מאוד במשקל." חייך, מסיט קצוות שיער מפניי.
"הוו…" צחקתי, הוא גלגל את עיניו.
"פשוט אסור להחמיא לך." קבע. הוא כרך את ידו סביב צווארי, ושנאתי שהוא עשה את זה. ככה הוא וכל החברים שלו עושים לפרחות שמסתובבות להם בין הרגליים. והוא ידע שאני שונאת שהוא עושה את זה.
"תפסיק…" מלמלתי והתרחקתי ממנו.
"לאלי…" הוא מלמל והצמיד אותי אליו, הפעם כורך את ידיו סביב מותניי.
"אני לא אחת הפרחות שלך, אביאל." מלמלתי בכעס.
"אני יודע, אני יודע." הוא נאנח.
"אז תפסיק." אמרתי בקול מפונק והנחתי את ראשי על כתפו.
אני ואביאל היינו הכי קרובים שאפשר.
היינו כמו זוג, רק בלי כל הקטע של הסקס והקנאה. ואהבתי את זה. הרגשתי שמישהו שומר עליי. מישהו שלמרבה הפלא לא יאנוס אותי.
"הנה הם." חייך ונופף אל כמה בנים. אביאל היה שכבה מעליי, כך שבעצם לא הכרתי כאן אף אחד.
אביאל וחבריו הערסים והמטרידים התחבקו חיבוקים גבריים, ואני התאפקתי שלא לצחוק להם בפרצוף.
"זאת אליאנה, לאלי, תכירי את אבי, אסי, רועי ואליאב." חייך והצביע על כל אחד מהם.
"היי." אמרתי ביובש, אביאל נעץ בי מבט שלא בדיוק הזיז לי.
"קשוחה," אמר אבי, אני חושבת, ושאף את עשן הסיגרייה המסרטן לריאותיו.
"אם תמשיך לעשן את החרא הזה, ירדו לך ארבע עשרה שנים מחייך." חייכתי אליו חיוך מתוק, הוא החמיץ את פניו וכל שאר הערסים המטרידים והמעשנים צחקו.
"זה כולל גם אתכם." אמרתי ביובש.
אחד מהם, אליאב אני חושבת, התחיל להשתעל, ולא הצלחתי לעצור את צחוקי.
"מישהי פה קרבית היום…" מלמל אביאל והעביר את ידו בשיער.
"ככה אני. תתמודד." חייכתי אליו חיוך מתנשא, הסתובבתי והלכתי.
מרחוק ראיתי סלע שהיה נראה נוח לישיבה, אז התחלתי להתקרב אליו.
ככל שהתקרבתי ראיתי שמישהו יושב שם. לא עצרתי , והמשכתי להתקדם אל עבר הסלע.
ואז, שהייתי קרובה מספיק בשביל להבחין מי זה, גיליתי שהוא ישוב עם גבי אליי. התיישבתי לצידו, מגלה את הבן אדם שהכי לא ציפיתי לראות.
"אריאל?!" שאלתי בזעזוע.
הוא הרים את מבטו, ראיתי את עיניו, אשר לא היה אפשר להסתיר, הוא בכה.
"באת הנה לצחוק עליי?" צחק צחוק מר ונטול הומור.
"אתה בסדר?" התעלמתי מדבריו, הוא גחך.
"אני נראה לך בסדר? החיים שלי בזבל!" צעק והרים את ידיו אל על.
ידיו הוטחו על ברכיו, אני גחכתי.
"גם שלי לא משהו." מלמלתי, מרגישה את הדמעות מציפות את עיניי.
"מה כבר עברת בחיים שלך, הא? תינוקת מפונקת!" כעס בילדותיות. הבנתי שהוא שיכור, אז הרשתי לעצמי לספר לו, "אונס, מה אתה עברת?" חייכתי חיוך קטן מבעד לדמעות.
עיניו נפערו, וכך גם פיו.
"הו, אליאנה-"
"אל תרחם עליי, בבקשה, אני בסדר." חייכתי, הדמעות זלגו על לחיי והכתימו אותן.
ואז, אריאל, האויב המושבע שלי, עשה את הדבר הכי לא צפוי.
הוא חיבק אותי.