"רבות הדרכים לאהוב אותך" – פרק עשרים וחמש, ואחרון

פרק 25, ואחרון – הסרט שלנו

כשאת מרגישה ריקנות, את לא יודעת איך למלא את החלל הריק. מה התרופה לריקנות?
הרי אנחנו יודעים שלשפעת יש תרופה, וזו היא האנטיביוטיקה.
גם לשברון לב יש תרופה, הזמן.
הזמן מרפא את הכל.
את הריקנות בדרך כלל מוצאים מישהו שיעלים אותה, הרחק מכאן, הרחק ממני.
שכבתי בחדרי, מבטי נעוץ בתקרת החדר הלבנה. רק הרגע הגעתי הביתה מביתו של אביאל.
הטלפון שלי אשר היה על המיטה לצידי רטט. לקחתי אותו בידי והבטתי במסרון אשר היה כתוב על מסך הטלפון,
'אני מצטער.' מאת – אביאל.
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי וחשבתי. לענות? ואם כן, אז מה לענות? מה אני אמורה להגיד לו? איך אני אמורה להסביר לו שאני מתגעגעת אליו? לעזאזאל, עברה רק שעה מאז שראיתי אותו! מה יש לי?
לפתע דלת חדרי נפתחה במהירות ופניתי להביט באביאל אשר התנשף במהירות, לחיו אדמדמות וגופו הבריק מזיעה.
"אבי-" התחלתי להגיד, אך הוא קטע אותי כשהטיח באגרסביות את שפתיו על שפתיי. שוב אותם הרגשות הכו בי. שוב אותה התשוקה, הלהט, האהבה.
כן. אהבתי את אביאל. אבל אביאל לא אהב אותי.
התנתקתי משפתיו הבשרניות והאדמדמות, לחיי סמוקות.
"זה לא אמור להיות ככה, אביאל." נזפתי בו בשקט.
"אני אוהב אותך." הוא אמר, ידו מלטפת את הלחי הימנית שלי. צחוק מריר בקע מגרוני. "מי שאוהב מישהי לא הולך לשכב עם בנות אחרות." יידעתי אותו, הוא השפיל את מבטו לרגע, אך הרים אותו שוב והפעם מבט נחוש על פניו.
"הייתי טיפש."
"אתה כזה גם עכשיו."
"תודה."
"בבקשה." חייכתי בהתגרות, אך מיד הורדתי את החיוך משפתיי.
"אני אוהב שאת מחייכת." העביר את אצבעו על שפתיי, צמרמורת מלווה בזרמים חשמליים עברה בגופי.
"ואני אוהבת אותך, כאילו שזה אכפת לך…" מלמלתי. רק אחריי שניה הבנתי בעצם מה אמרתי. התוודתי בפני אביאל שאני אוהבת אותו.
"את אוהבת אותי?" שאל בעוד חיוך נמתח בין שפתיו.
"לא התכוונתי להתאהב בך." אמרתי במהירות, אך חיוכו לא ירד מפניו.
"תפסיק לחייך."
"אני אוהב אותך."
"אתה לא. אתה שקרן." השפלתי את מבטי, הוא גלגל את עיניו,
"את יודעת שקשה לי להיות במערכת יחסים." הניח את ידו על גבי וקירב אותי אליו. לא התנגדתי.
"אז אתה לא אוהב אותי." קבעתי בזעם מהול בעצב.
"אני אוהב אותך יותר מהחיים שלי. אני פשוט לא רוצה לפגוע בך." לחש בשקט. מבטי התרכך.
"אתה לא תפגע בי. אני סומכת עלייך." הבטתי בעיניו היפות אשר עכשיו היו שייכות רק לי.
"אז את רוצה להיות חברה שלי?" אמר בילדותיות, צחקתי והנהנתי פעמיים.
"אז עכשיו תסתמי קצת." אמר והצמיד את שפתיו לשפתיי.
אז כנראה שהסרט שלנו ממשיך להיות מוקרן על המסכים.