"רבות הדרכים לאהוב אותך" – פרק עשרים ואחת

פרק 21 – 'הו רומיאו זאת הייתה פנטזיה נהדרת'

כשהאויב שלך מחבק אותך, מה את אמורה לעשות? להגיד? אין לי מושג. אז פשוט שתקתי. לא אמרתי דבר.
אמנם זה חימם את ליבי מאוד, אך הסיטואציה הייתה נורא מוזרה ולא מוכרת. הרי מתי כבר יוצא לי ביום יום להתחבק עם אויבים שלי על ימין ועל שמאל? לא הרבה. את האמת… לא עשיתי את זה אף פעם.
הוא שחרר אותי אחריי כשתי דקות, שתי דקות אשר נראו כמו נצח.
"אתה שיכור." קבעתי, הוא צחק והניד בראשו לשלילה, תנועות מוקצנות ומהירות, חששתי לרגע שהוא יאבד את ראשו.
"אתה כן," חייכתי והושטתי את ידי אליו בכדי לעזור לו לרדת מן הסלע.
"אני לא," התווכח, התאפקתי לא לגלגל את עיניי בייאוש. ירדנו באיטיות מהסלע והחלנו ללכת אל עבר אביאל וחבריו המפוקפקים.
"למה?" לפתע אריאל שאל, הפנתי את מבטי לעברו והבטתי בו בשאלה,
"למה מה?" שאלתי, הוא השפיל את מבטו.
"למה את שונאת אותי?" ירה לפתע. העברתי את מבטי עליו בקצרה וחזרתי להביט קדימה, "אני לא שונאת אותך." לחשתי. באמת שאני לא שונאת אותו, הוא פשוט לא מסוג האנשים שאני מעדיפה להתחבר אליהם.
"טוב." מלמל בחוסר אמון. אחריי כחמש דקות הגענו אל יעדנו. אריאל חילק חיבוקים לחבריו ואני התיישבתי על החול. היו שם כיסאות, אך אהבתי את תחושת החול כנגד עורי. כל כך נעים.
"והנה הגענו לקריוקי!" שמעתי צהלות שמחה מכיוון חבורת הבנים והפרחות שלהם, גלגלתי את עיניי.
"הראשונים שישירו יהיו…" אמר אחד הבנים שלא זיהיתי את קולו. הנחתי שאם הוא עצר כנראה שהם עושים הגרלה עם כל שמות הנמצאים. התפללתי שאני לא אצטרך לשיר.
"אריאל ואליאנה!" הוא צעק. הנדתי בראשי לשלילה. לא רציתי לשיר.
"נו, בואי!" חייך אריאל ומשך אותי מהחול הקריר והנעים. לא הבנתי למה אריאל להוט כל כך לשיר איתי, ואז נזכרתי שהוא בכלל שיכור.
הוא גרר אותי אל חבריו, בניהם אביאל אשר הביט בי בעיניים גדולות ומלאות ציפיה. הנדתי בראשי, מנסה להנמיך ציפיות. הרי אני לא זמרת.
"מה תשירו?" שאל אחד מהבנים שלא זכרתי את שמו. יכול להיות שקראו לו אסי…?
"רומיאו, של יהודית תמיר." החליט אריאל. הרמתי גבה. ממתי ערסים מגעילים אוהבים שירים בעלי משמעות כה עמוקה, שיר כל כך יפה?
"טוב." הסכמתי. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה בה באמת הסכמנו על משהו.
"תתחילו." חייך אסי והמוסיקה התחילה להתנגן…

https://m.youtube.com/watch?v=WVXFhobnmUc

"הו רומיאו זאת הייתה
פנטזיה נהדרת
אביר חלומותי שבא
מאגדה אחרת

הבטחת שנמריא הרחק
מעבר לעצמנו
אבל נפלנו המומים
והחלום איננו

אולי גזרה כפתה עלינו
להסחף עד סוף
כמו גלים מוכי ירח
המשועים לחוף

ועכשיו עם השנים
אני אישה אחרת
פחות חולמת אהבה
הרבה יותר נקשרת

הזמן כמו מיקרוסקופ רגיש
חידד את הראיה
זקן חכם שופט ביני
ובין מה שהיה

אולי אהבנו בתמימות
יותר מדי שירים
לא האמנו שנמות
על מה שהם אומרים

הרבה יותר נשארת פה
פחות גנובה לרוח
האדמה טובה אלי
אני רוצה לנוח

אך לפעמים הקול שלך
קורע ונוגע
משהו פתאום זוכר בי
ומתגעגע

ואני יודע המרחק
מוחלט ואמיתי
ובמרחב אתה קרוב
אתה תמיד איתי

הרבה יותר נשארת פה
פחות גנובה לרוח
האדמה טובה אלי
אני רוצה לנוח

אך לפעמים הקול שלך
קורע ונוגע
משהו פתאום זוכר בי
ומתגעגע

הו, רומיאו, זאת היתה
פנטזיה נהדרת
אביר חלומותי שבא
מאגדה אחרת…"

סיימנו לשיר. במהלך כל השיר עיניי היו נעוצות בעיניו, ומבטינו רכים וחמים.
לא האמנתי שאני בעצם שרה עם אריאל ומחליפה איתו מבטים אינטימים וחמים. חשבתי שאני חולמת.
הוא חייך לעברי ומחץ אותי אליו לחיבוק גדול, "את שרה נהדר," לחש באוזני, לחיי התלהטו. לא האמנתי שהוא באמת חושב שאני שרה נהדר. אני. הילדה שהוא כל כך שונא. הילדה שעכשיו הוא מחבק…
התנתקתי מחיבוקו באיטיות, לחיי אדומות כאילו וצבעו אותן בצבע גועש.
"תודה." חייכתי במבוכה. הסטתי את מבטי אל עבר אביאל, בוחנת את פניו אשר היו נראות לי עצובות, ואולי אפילו מעט כעוסות.
עזבתי את אריאל והלכתי לכיוונו של אביאל, נעמדתי מולו, "מה קרה?" שאלתי.
"הו רומיאו זאת הייתה פנטזיה נהדרת." חיקה אותי בקול לועג, בלעתי את רוקי.
"אחלה של ביצוע." אמר בכעס. לא הבנתי למה הוא כועס.
"מה קרה?" חזרתי על שאלתי, הוא גלגל את עיניו, "לכי לרומיאו שלך."