"רבות הדרכים לאהוב אותך" – פרק חמש עשרה

פרק 15 – התרסקות

"בוקר טוב תלמידים, לפתוח בעמוד מאה חמישים ושבע." המורה נכנסה לכיתה והתמקמה במקומה במהירות. פתחתי את העמוד הנדרש.
"רגע…" המורה המהמה והביטה בכמה וכמה תלמידים.
"קודם נעשה כמה שינויים במקומות ישיבה. כולם להכניס הכל לתיקים ולעמוד בצד הכיתה." אמרה. הכנסתי את כל דבריי לתיקי, תליתי אותו על כתפי והלכתי אל פינת הכיתה.
לאחר שסדרה כמה וכמה זוגות חדשים ומיקמה אותם בשולחנות, הגיעה אליי.
"אליאנה כהן…" אמרה, חושבת לעצמה כמה רגעים.
"אריאל, שב ליד אליאנה." אמרה ועברה לזוג הבא.
באותו הרגע הרגשתי כי עולמי קורס עליי. למה אני צריכה לשבת לידו? דווקא מכולם, הוא?
התיישבתי בשולחן והוצאתי בחזרה את הציוד הלימודי. אריאל התיישב לצידי ולשם שינוי לא זרק לי איזו השמצה.
~
המורה התחילה ללמד, והורתה על כל התלמידים להעתיק מן הלוח.
"יש לך עט?" אריאל שאל אותי בשקט.
הנהנתי, הוצאתי עט מהקלמר ושמתי על השולחן. הוא לקח את העט והתחיל לכתוב במחברתו.
זה לא היה אופייני לאריאל.
מעניין מה קרה לו.
"אתה בסדר?" שאלתי בשקט, מביטה בו. אני לא אחת שנוטרת טינה. שאני רואה שבן אדם במצוקה, תמיד אני אנסה לעזור.
"תעזבי אותי, שמנה." מלמל בחוסר סבלנות. השפלתי מבט וחזרתי לכתוב במחברתי.
"אתה דוחה." אמרתי בשקט. הוא גחך.
"אין לך זכות לשפוט אותי, מפגרת."
"תפסיק לקלל אותי! רק ניסיתי לעזור!"
"קחי את העזרה שלך ותדחפי אותה לתחת!" צעק. שנינו עמדנו, כל המבטים נעוצים בנו.
"אתה דפוק!" צרחתי עליו, הוא צחק צחוק נטול הומור.
"פרה." ירק והתיישב במקומו.
"אליאנה, אריאל, החוצה!" המורה צעקה בזעם.
נהמתי בכעס ויצאתי מהכיתה, טורקת את הדלת בפרצוף של אריאל.
"מפגרת!" הוא יצא מהכיתה אחריי כמה שניות.
"לפחות אני לא מטומטמת כמוך!" צרחתי, זועמת.
כמה כבר אפשר לשמור בבטן? את כל ההשפלות, הכאב, הקללות?
"אני שונאת אותך!" צעקתי וניסיתי לדחוף אותו, אך לשווא, הוא חזק מדי.
"מה ניסית לעשות עכשיו?" גחך, מביט בי בזלזול.
"תמות כבר!" זעמתי. הסתובבתי והלכתי. התקשרתי לגיא וחיכיתי שהוא יענה.
הוא ענה, אך מה ששמעתי היה מזוויע.
"הו… בייבי… חזק יותר!" קולה של מיקה נשמע מהקוו השני.
"אני אוהב אותך!" שמעתי את גיא צועק ומתנשף במהירות. הטלפון היה מוצמד לאוזני, הדמעות עלו בעיניי. הגניחות לא הפסיקו להשמע מהקוו השני, ואחריי כמה שניות הטלפון נשמט מידי והתרסק על הרצפה.
רצתי אל השירותים, משאירה את הטלפון על הרצפה.
נכנסתי לתא ונעלתי את עצמי, ואז הרשתי לעצמי להתפרק.
גופי קרס על הרצפה בצמוד לדלת התא, ופשוט בכיתי.
אחריי הרבה זמן שלא בכיתי, בכיתי.
בכיתי בגלל אהבה.
בכיתי בגלל גיא.
בכיתי בגלל שאהבתי את גיא.