רבותיי ההיסטוריה חוזרת (חלק 1)

הגענו למחנ"ק*.
כ"כ חיכיתי לפגוש את כולם, להצטלם, לחבק, לדבר, להכיר וכמובן – לנצל את המחנה הזה עד הסוף כי שנה הבאה אני כבר מדריכה – זה לא צחוק.
סידרנו את התיקים ובדיוק כשסיימנו ישבנו בפינת סטלה.
מישהו שבא מאחוריי כיסה לי את העיניים "guess who" אמר לי קול מוכר "אממ… עומר?" ניחשתי "חחח יפה לך" הוא חייך וקמתי לתת לו חיבוק "תגידי אני יכול אותך לשניה?" שאל לאחר שחזרתי לשבת "נווווו אבל בדיוק התיישבתי, דבר איתי פה" אמרתי "נו די להִתְחָפְּשֳׁן**.. בואי איתי שניה" הוא כמעט התחנן "חחח תקים אותי" אמרתי והוא הושיט את ידו ומשך אותי.
"לאיפה בא לך ללכת?" שאלתי "Somewhere only we know" הוא חייך אליי, הוא ידע שזה השיר האהוב עליי. "נו אבל ברצינות, לאיפה?" שאלתי שוב "חחח בואי לאיפה שישבנו שנה שעברה… זוכרת?" הוא הסתכל עליי בחיוך. זכרתי טוב מאוד איפה זה, הרי הרצתי את הקטע הזה בראשי כ"כ הרבה פעמים אחרי שזה קרה… זה היה במקום לא רחוק מהשבטים של שנינו הייתה מן עליה כזאת שעליה היו אבן גדולה ומולה עץ שנטה כלפי מטה. הלכנו לשם והתיישבנו, הוא על האבן ואני נשענת על גזע העץ.
לאחר כמה שניות של שתיקה הסתכלתי עליו והוא התחיל לדבר "קודם כל אני חייב להגיד שאת נראית מדהים היום" הוא חייך אליי "תודה" אמרתי "מה רצית?" "טוב אז שמעי… חשבתי על זה המון בזמן האחרון ו… את זוכרת את השיחות שהיו לנו כשרק הכרנו?" שאל 'אתה באמת חושב שאני יכולה לשכוח?! אני יודעת אותן כמעט בע"פ!' חשבתי בעצב, הנהנתי בראשי "בקיצור, אני הבנתי משהו.. הייתי אידיוט, עיוור ודפוק, פספסתי אותך – את הילדה המדהימה שאת ואת הזוג הנדיר שיכולנו להיות, אחרי כל הריבים שלנו היה לי קצת קשה אז פרשתי ואז כל מה שהיה עם מיטל… האמת שמיטל לא הייתה חברה שלי זה היה סתם לגרום לך לקנא אבל לא הצליח במיוחד…" הוא עשה הפסקה והסתכל עליי, הנדתי בראשי כאות לכך שאני מקשיבה והוא המשיך "בקיצור, יעל זיו… אני אוהב אותך" הוא אמר בקול צרוד והתקרב "ואני מתכוון לזה" הוא התקרב עוד "ואני רוצה שתהיי חברה שלי".
התרחקתי ממנו. המון דברים עברו לי בראש באותו רגע. חשבתי על הרגעים הרומנטיים שלנו, על הריבים, על הבכי, על מיטל, על הכל… "מה?" שאלתי, זו המילה היחידה שיכולתי להוציא מפי.
הוא התקרב שוב "הייתי אידיוט שלא עשיתי את זה קודם, יעלי שלי, אני אוהב אותך ומתכוון לזה… מצטער שהייתי מטומטם ועיוור, אבל אני רוצה אותך, אני צריך אותך" הוא התקרב עד שהאפים שלנו כמעט נגעו אחד בשני, ולפני שהספקתי לעשות משהו שפתיו היו מונחות על שלי. התרחקתי.
"לא" אמרתי מבולבלת "לא היה טוב?" הוא שאל "אני חיכיתי לך שנה, זה לא צריך להיות כאילו כלום!" זעמתי "מצטער… זה הרגיש לך זה כלום?" הוא הסתכל עליי, חודר לתוך עיניי "זה לא אמור היה לקרות בכלל… יש לי פאקינג חבר!" קראתי, כאב כעס ותסכול נשמעו היטב בקולי "חבר? ממתי?!" הוא היה מופתע "כבר כמעט חצי שנה, קצת אחרי שהתגברתי עלייך" אמרתי והזדקפתי "את… התגברת עליי?" הוא שאל מאוכזב 'מה אתה מתאכזב אידיוט?! אני זו שנפגעה כאן!' חשבתי "כן, מה ציפית שאני אהיה hopelessly devorted to you כמו בגריז? יש לי חבר" אמרתי "יודעת מה? לא אכפת לי ממנו, אני אוהב אותך מהשנייה שהכרתי אותך ואני יודע שהרגשת משהו בנשיקה הזו, העיניים שלך אומרות הכל" הוא אמר נחרצות "לא הרגשתי כלום, זה לא היה צריך לקרות והייתי צריכה להתרחק לפני" אמרתי וקמתי ללכת "אבל יש סיבה לזה שלא התרחקת" הוא קם "אל תלכי… בבקשה" הוא כמעט התחנן.
"נכון כי לא שמתי לב, הייתי צריכה ללכת" אמרתי וניערת את הבגדים שדבקו אליהם עלים יבשים ועפר "חכי רגע! יש לי משהו בשבילך…" אמר ונתן לי קופסה קטנה שבתוכה היה מן חץ כזה "מה זה?" שאלתי בטון קר "אם תסתכלי טוב זה מצביע על העץ" הוא אמר והסתכלתי. על העץ היה חרוט לב ובתוכו O+Y
"הולי שיט אחי אתה עשית את זה?" שאלתי מופתעת "את רואה שכן" הוא חייך והתקרב אליי שוב, "אני אוהב אותך" הוא נישק אותי עוד פעם. הפעם הדפתי אותו ממני במהירות.
"עדיין יש לי חבר!" אמרתי "עדיין לא אכפת לי" אמר גם הוא.
"אני אוהב אותך" אמר עוד פעם, התקרב שוב. רגליי קפאו ולא יכולתי לזוז "את לא מתנגדת.." הוא אמר, הצלחתי לעשות צעד אחורה "יש לי חבר, תעזוב אותי" אמרתי "אני אוהב אותך, אני עדיין אוהב אותך וגם את אותי… תיפרדי ממנו ותהיי איתי, אני אוהב אותך" הוא אמר "זה לא עובד ככה!" התעצבנתי "אני אוהבת אותו לא אותך!" "העובדה היא שהתנשקנו, הוא לא מרתיע אותי" אמר בהחלטיות "זה לא אמור להיות ככה" מלמלתי "וואלה יודעת מה? אני אדבר איתו ואגיד לו שאני אוהב אותך. בינינו – את יודעת שאת מעדיפה אותי" אמר, טיפה בהתנשאות.
"לא. ממש לא. פשוט לא!" הזעם שלי התגבר "אני לא אשחרר עד שתדברי איתו על זה" אמר.
"יעלההההההה צריך להביא סנדות*** בואיייי" שמענו צעקה מרחוק, זו הייתה חברתי רונה.
"אני אוהב אותך" הוא אמר "אני הולכת להביא סנדות" אמרתי והתחלתי ללכת, הוא אחז בכתפי "תתעלמי ממנה ותישארי איתי" ניסה לשכנע אותי "תשחרר. עומר די כבר וחוץ מזה – שבט קודם להכל" אמרתי, מנסה לשוות לקולי טון אדיש "אני לא רוצה לשחרר" אמר ותפס בידי "אני רוצה אותך פה לתמיד".
בזווית העין ראיתי את הגדוד שלי מתקרב לעברי "עומר שחרר" אמרתי, בעיניים הצטברו דמעות 'לא לבכות יעל, רק אל תישברי' חשבתי – תמיד אמרו לי שמחשבה יוצרת מציאות, ולא רציתי לבכות, לא מולו.
רונה התקרבה אלינו "היי עומר, ויעל בואי כבר!" היא חייכה "כן אני חושב שיש לי עכשיו איזה משהו… אז ביי רונה ויעל תדברי איתי אח"כ" מלמל והלך.
"מה קרה פה?" שאלה רונה כשהוא הלך "הולכים להביא סנדות? וסתם דיברנו" אמרתי, מסגלת לקולי טון אדיש.
"כן כן ואת עוד שניה בוכה… נו שפכי אחותי, מה קרה?" היא הסתכלה עליי בדאגה, הלכנו לכיוון הסנדות. "הוא… נישק אותי" אמרתי בגועל "הולי שיט יש לך חבר! מה עשית אחרי זה?" שאלה "מה את אומרת אני יודעת שיש לי חבר! התרחקתי.. אבל הוא כאילו נהפך למישהו אחר ולא הקשיב" אמרתי בעצב "אויי… בגלל זה הוא החזיק לך ככה את היד" אמרה, "כן… מה אני אומרת לעידן עכשיו? הוא ירצה שנפרד על בטוח" אמרתי, הדמעות ממקודם שבו להציף את עיני "בינתיים אל תגידי כלום… אבל איך זה קרה?" שאלה רונה וסיפרתי לה "תנסי להתרחק ממנו" אמרה לבסוף "אני לא מרגישה חרא כי הוא נישק אותי, אני מרגישה חרא כי נהניתי מהנשיקה הזו" אמרתי בעצבות "מה?! לא התגברת עליו?!" זעקה רונה "שתקי! וכן התגברתי, העובדה היא שאני ועידן חצי שנה ביחד אבל… אוף באלי למות" אמרתי, הרגשתי נורא.
רונה אמרה שאני אנסה להתחמק מעומר, שאני רק אתן לה סימן והיא תבוא לעזור לי "להיחלץ" ממנו.
"אני הולכת להתקשר לעידנוש, אני מתגעגעת אליו" אמרתי.
"יעלה! הייי התגעגעתיי! איך במחנה?" שאל "חחח הכל סבבה… אני רוצה שתבוא לפה, אליי…" אמרתי "מה? חח את רצינית?" שאל "חחח כע אני מתגעגעת לקוביות שלך" צחקתי "את ביער עופר נכון?" "כן" "אבא שלי עובר ליד היער בדרך לעבודה, אני אבקש ממנו ואגיע בבוקר עד הצהריים ככה סבבה?" "כן כן כן!! אני כ"כ מתגעגעת" אמרתי, דמעות עלו בעיניי שוב.
דיברנו קצת והוא היה צריך לנתק. "ביי אהובתי נתראה מחר" אמר "ביוש אהבת חיי" אמרתי ושלחתי לו נשיקה, הוא ניתק.
"רונההההה נחשי מי בא לבקר מחר?" קפצתי מחויכת על חברתי שעמדה ליד הג'ריקן "באמת? איזה נסיך!" קראה בחיוך.
"יעל מישהו קורא לך" אמרה רונה והצביעה מאחוריי "באמת? לא שמעתי אף אחד.." אמרתי והסתובבתי, למולי ניצב עומר.
"נו רונה למה את זבל אבל?" אמר וכרך את ידיו סביבי "עומר מספיק אמרתי לך שיש לי חבר" אמרתי והשתחררתי ממנו "אחמ אחמ" השתעלה רונה "יש מצב שאת משאירה אותנו לבד?" שאל אותה עומר וחייך בהתנצלות "ביושים" אמרה והלכה "שתתקע לך סנדה בבטן" קראתי אליה ונפניתי לעומר "מה אתה רוצה? אתה לא מבין שיש לי חבר?" שאלתי בעצבנות "לא, אני אוהב אותך – זה מה שאני מבין" אמר "אז אתה חרא בהבנת הנשמע" אמרתי "נכון, כי אני רואה אותך.. תהיי איתי" היה משהו פתטי מעט באמירה הזו "read my lips – NO" אמרתי והסתובבתי, הוא תפס בידי "כןן! לא אכפת לי מהחבר הזה שלך, אני אוהב אותך והיה משהו בנשיקה אתמול, אני יכול להישבע שכן, את אוהבת אותי גם ולא התרחקת ממש" אמר, כמעט בניצחון "אני לא אוהבת אותך! תכניס את זה כבר לראש יש לי פאקינג חבר והוא בא לפה מחר לבקר אותי" אמרתי בחיוך, חולמת על מגע שפתיו הרכות של עידן "מה?!" הוא התרחק קצת "חבר שלך בא מחר?" "כן" "אל תכחישי את כן אוהבת אותי, היה משהו בנשיקה אתמול וסבבה שיבוא" אמר, "לא היה כלום אתה בהזיות, ואני מבטיחה לך שהוא יבוא" אמרתי.
"היה משהו, את הסמקת ונתת לי לנשק אותך עוד פעם וסבבה שיבוא אני אגיד לו שאני אוהב אותך" "הסמקתי כי הייתי נבוכה ושלא תעיז להגיד לו את זה!" קראתי בזעם "למה לא? אני אוהב אותך ואני לא מתבייש בזה! את הסמקת ולא התנגדת" אמר "זה מה שאתה חושב.. מה עובר עלייך?!" ניסיתי להירגע, לנשום נשימות עמוקות.
"אני מאוהב, ולא רק אני חושב ככה גם את ואת יודעת את זה" אמר בשלווה "אני מאוהבת, לא בך" אמרתי באדישות, או לפחות ניסיתי.
"את כן, את פשוט לא מוכנה לקבל את זה. שמעי, אני יודע שאיחרתי אבל אני אוהב אותך מהרגע הראשון שהכרנו ואני ממש לא מתכוון לוותר" אמר "אני מתחילה לפחד ממך עכשיו, אתה מלחיץ אותי וכאילו כופה עליי לאהוב אותך!" אמרתי, רגלי החלה לרעוד "אני לא כופה עלייך, אני יודע שאת אוהבת אותי" אמר והתקרב "די להתקרב אליי יותר ממה שאתה צריך!" התעצבנתי, יכולתי להרגיש את פניי מאדימות מכעס.
"מה זה מה שאני צריך? מרחק של נשיקה ולא יותר" אמר בחיוך "עוף לי מהפאקינג פרצוף!" קראתי וזזתי אחורה "מצטער אבל הבקשה נדחתה" אמר והתקרב.
"וואו עומר די, אתה מלחיץ אותי ככה בבקשה די… אתה לא מבין שחבר שלי גם ככה עומד לכעוס עליי?! אני ממש לא צריכה את כל השיט שלך עכשיו" אמרתי וליבי דפק בקצב, בום-בום-בום, הרגשתי שהוא ייצא החוצה עוד מעט.
"אני מצטער, אני לא יודע מה לעשות… אני רוצה אותך ואני מרגיש זוועה על שהייתי כל כך מפגר ועיוור… אני אוהב אותך מהרגע הראשון ואני רוצה אותך… בבקשה…" הוא חיבק אותי, דמעה זלגה על לחיי.
התנתקתי מחיבוקו.
"אי אפשר, מצטערת אבל אני אוהבת את חבר שלי, בבקשה אל תעשה לי את זה" כמעט התחננתי " אבל אני אוהב אותך ואני שונא את זה שהייתי כ"כ דפוק, בבקשה תני לי הזדמנות וחוץ מזה שתמיד אפשר, תיפרדי ממנו! זה שאת בוכה עכשיו אומר שאת כן אוהבת אותי, לפחות קצת" אמר. מחיתי את הדמעות. "עומר" הוא הסתכל עליי "אהבתי אותך שלושה חודשים ויותר, כשזה התרסק וריסק אותי הוא היה שם בשבילי, תמך בי ועזר לי – אתה קולט שאנחנו פאקינג כמעט חצי שנה?!" קראתי "אבל את עדיין אוהבת אותי אפילו שבשנה הזאת בקושי דיברנו והיית איתו, ואת יודעת שזה נכון. אני אתמוך בך תמיד ואעזור לך כמו שאף אחד עזר מבטיח" אמר "לא צריכה אותך, אני אוהבת אותו! בבקשה די" אמרתי בקט, כתפיי רעדו והוא קרב כי לחבק אותי, התרחקתי.
"את אוהבת אותו, אבל גם אותי ואני נשבע שאעזור ואתמוך בך עד יום מותי" אמר "עומר די, תשחרר בבקשה" אמרתי "לא יכול אני אוהב אותך.. תיפרדי ממנו ותהיי איתי אני מבטיח להיות יותר טוב ממנו" הוא אמר והצדיע בשבועה צופית.
"אין דבר כזה, הוא בן אדם מדהים ואם אתה אוהב אותי אז בבקשה תרפה" התחננתי "לא יכול, אי אפשר… אני אוהב אותך ושונא את עצמי על זה שנתתי לך ללכת ועוד עכשיו כשיש לך חבר… זה עינוי" הוא ניסה לעשות צעד לעברי אבל עצרתי אותו "די תפסיק עם זה" אמרתי, נשמתי נשימות עמוקות "תהיי איתי אני אוהב אותך" קולו רעד "יעלההההה בואיי!!" קראה רונה 'היא הצילה אותי' חשבתי.
"לבחורה יש טיימינג" צחק עומר "בקשה אל תלכי" אמר כשראה שאני לא מחייכת "קוראים לי" אמרתי ועשיתי צעד "תתעלמי, בואי לשבט איתי לשבט שלי" הוא ניסה להסתכל בעיניי "לא. עומר תן לי ללכת" אמרתי, מעט בתקיפות "לא את באה איתי. תתעלמי מהם" אמר ותפס בידי בחוזקה, ניסיתי להשתחרר "עזוב אותי! די נו תשחרר אותי! עומר מה עובר עלייך?!" צעקתי, ידי הלבינה מכאב.
"אני לא אשחרר, תבואי איתי" ניסה לשוות לקולו טון רך "לא רוצה!" אמרתי והדמעות שבו להציף את עיניי.
"יעלה לא שמעת שקוראים לך? בואי דחוף" אמרה רונה והתקרבה אלינו "כן שמעתי אבל מישהו פה לא יכול בלעדיי" אמרתי בציניות מהולה בכאב והסתכלתי על עומר, הוא הרפה מידי.
"ביי עומר" אמרה רונה והלכנו לכיוון הגדוד "באתי מאוחר מידיי?" שאלה וניגבה את לחיי שעליה נחתה דמעה.
"קצת… ניסיתי להסביר שאני לא רוצה אבל הוא לא עזב אותי ורצה שנלך לשבט שלו, כל משפט שני שלי היה על עידן ואמרתי לו שהוא גם בא מחר אבל הוא לא ויתר ואמר שהוא יגיד לו שהוא אוהב אותי" אמרתי "הוא ממש רוצה מכות הא? עידן יהרוג אותו" כעסה רונה "חחח עידן נוגע בו הוא נשבר לשתיים" צחקתי "מחר כשהוא יבוא אני אנסה להרחיק את עומר" אמרה "תודה… ותגידי כשהוא יבוא, לספר לו על הנשיקה?" שאלתי "כן, אבל שלא יעשה כלום" ענתה. חיבקתי אותה "תודה רונה" חייכתי "ד"א מה הם רצו?" שאלתי "אה כן, עמית עושה פעולה בואי" היא חייכה והלכנו.
אחרי הפעולה אני רונה ודנה עמדנו ודיברנו, צחקתי והסתכלתי על השער.
ראיתי אותו. גבוה ממני בראש, שיער חום בהיר וחיוך גדול על שפתיו.
"אומייגאד!!" קראתי ורצתי אליו, כשהגעתי קפצתי עליו וחיבקתי אותו חיבוק ענקי.
"קיבלת תשובה?" הוא שאל מישהו שהיה לידו, לא שמתי לב מי זה היה "עידןןןן אהוביי התגעגעתיי כל כך! מה אתה עושה פה אתה לא אמור לבוא מחר?" ליבי קפץ בהתרגשות. "כן אבל רציתי להפתיע אותך" הוא צחק ונישק אותי, נשיקה ארוכה שלא רציתי להפסיק.
"היי יעל" אמר קול מוכר. בצער רב התנתקתי מהנשיקה "התגעגעתי אלייך" לחשתי לעידן והסתכלתי הצידה "היי לא ראיתי אותך" אמרתי בקול קר לעומר שעמד שם. "אז זה חבר שלך?" שאל, הנהנתי ועידן חיבק אותי מאחור ודביק נשיקה לראשי.
"חח מה קרה שנהיה לך פרצוף מבואס עומר?" צחק עידן "כי אני מאוהב בחברה שלך" ענה.