קשרי דמים

מהרגע הראשון ידעתי שזה לנצח.
לא הנצח הקלישאתי. לא הידיעה האשלייתית הזו של המפגש הראשון והעיניים והנוצצות.
רחוק מזה.
נצח עם מחייבות. כרוך בדם.
הייתי קוראת לזה סוג של גורל…אבל זה נשמע מגוחך כשאני הוגה את המילה הזו על פי…
זה פשוט סוג של הבנה כזאת. שאני ואתה תוקעים אחת בתוך השני, לא משנה כמה נרצה להתרחק…זו פעולה לא רצונית אך כשאתה מודע אליה יש בך רצון כלשהו, כמו לנשום.
זה מעורר בי בחילה.
אני לא רוצה להתרחק…
אבל לפעמים תופס אותי פחד שמעביר בי צמרמורת בכל הגוף…
כי אני יודעת שתפקידי מיני רבים הוא להכיל אותך, לשמור, לרפא…
אני לא מואסת בתפקידי אני פשוט מפחדת שאני לא מספיק…שאני פשוט לא מספיק…
ואני תלויה בך כמו שאתה תלוי בי,
ומה אם בדיוק כשתצטרך אותי אני אהיה עסוקה בחיטוי הפצעים שלי?
מה אם בדיוק כשתשתוקק אלי כל כך, ליבי יהיה סגור ואהיה קרה כקרח?
הרי אתה יודע שאת מזג הרוח שלי אף חזאי לא יכול לחזות…
אתה חשוב לי. יותר מכל דבר אחר. ולפעמים ברגעים קשים רק הנוכחות שלך מורידה ממני את הנטל, בלי לדבר…בלי להקשיב…
אבל לפעמים הנוכחות שלך מונעת משלי לגדול, לפעמים אין מקום לשנינו על אותה המשבצת, ואז אנחנו נהיים הרסניים…
שולפים ציפורניים.
להכאיב לך ולכואב אותך גם יחד.

פתחתי לך את הדלת לאחר הדפיקה שזיהיתי כשלך.
אחת בלבד. החלטית, בלי הד מזדמן אחריה.
נאנחתי. אתה נשען על המשקוף. אנחנו מבטים אחד בשני בשתיקה. אני במבט דומה לאנחתי ואתה חסר הבעה.
אני נכנס. אתה מודיע. אני מפנה לך את המעבר…
אתה עוקף אותי ואני מסתובבת אליך.
ושוב המבטים האלו.
"אתה לא מתכוון לבקש סליחה, הא?" אני אומרת בשקט, הוא מביט בי, אומד אותי.
"את נפגעת?" הוא שואל ואני בולעת את רוקי.
אתה יודע שנפגעתי. אתה צריך לשמוע את זה. רוצה את כל הרגשות שלי על השולחן.
"לא." אני אומרת עם רגש עצור.
"כמו שחשבתי…" אתה ממלמל.
"אני הולך לישון, את באה למיטה?" אתה שואל, סוגר את הנושא.
"עוד כמה דקות…" אני מבליחה, מתאמצת שלא יברחו הדמעות. אתה מהנהן, מלטף אותי במבטך.