קרקס השדים-חלק י’ג

"הגענו" אמר השד והעיר אותי משנתי. הליכתו הייתה כה קלה ורגוע שנירדמתי.
"מה?" שאלתי בבילבול.
"הגענו למחנה הקרקס- אני צריך שתפתחי את הגבול אחרת לא אוכל להיכנס" הוא צחק והניח אותי בעדינות על רגליי.
"את יכולה לעמוד?" שאל בעודו משעין אותי עליו.
"כן" אמרתי.
הבטתי בשד שהביט לתוך שטח הקרקס. השעה הייתה מאוחרת והמופע ניגמר מזמן בטח.
"אתה לא חייב לחזור לשם" אמרתי לבסוף. השד הביט בי וחייך.
"אני חייב- אחרת את תסתבכי" אמר.
"אני גם ככה אסתבך-שני שדים במילא חסרים" מלמלתי.
"את רוצה שאעזוב?" שאל .
הרמתי את מבטי ולא ידעתי מה לענות. משהו בי רצה לומר לא. אבל גם רציתי לומר שלא אכפת לי.
ואז הבנתי שזו באמת שאלה שאין לי תשובה עליה. הבנתי שזו שאלה שמעוררת צמרצורת בגופי- ומלבד הצמרמורת היא מעוררת בי את הרצון להחזיק בו חזק אבל גם לעזוב.
"אני לא חושב שאת רוצה שאני העזוב" אמר לבסוף.
"ואתה רוצה לעזוב?" שאלתי. ליבי דפק בחוזקה מהתשובה שהרגשתי שהוא הולך לתת לי.
התקרבתי אל גופו וכבר יכולתי לשמוע בדמיוני את המילה "לא".
עיניו בהקו והעבירו בי צמרמורת נעימה.
"אתה רוצה ללכת?" חזרתי על השאלה.
"כן" אמר לבסוף.
השקט ששרר מסביבנו לפני רגע עורר בראשי מהומה שלמה. ליבי כאילו נמחץ לכמה שניות והפסיק לפעום. יכולתי להרגיש את גופי נשען על גופו הקר וחסר החיים.
הבעת פניו לא הביאה גבר והדמעות בגרוני חזרו לצרוב.
"ככ-ן.." חזרתי על מילותיו כלא מאמינה למה ששמעתי. הוא הינהן.
זזתי לאחור וסובבתי את גבי אליו. נעמדתי מול הגבול ופתחתי בו את המעבר שיצרתי קודם.
נתתי לשד להיכנס לפניי ואני אחריו. סגרתי את הפתח.
השד לא חיכה לי שאסיים עם בניית הגבול מחדש. כשהסתובבתי הוא כבר היה הרחק מימני. צפיתי בגבו מתרחק ממני.
הלב שלי צרב פני החלו להתעווט מעצמם להבעת פנים כאובה.
הצמדתי את ידי לליבי ולחצתי עליו בחוזקה.
"למה זה כואב כל כך?" לחשתי ונפלתי על בירכיי "למה זה לא מפסיק?".

נתתי לעצמי לשבת על הדשא במשך כמה דקות ואז התחלתי לצחוק.
"נו ברור- מה ציפית משד סיליביה?" אמרתי לעצמי בלחש.
"את שחררת אותו אז הוא היה נחמד, את יכולת לשחרר את החותם על קולרו אז הוא נילחם עבורך- ברור שישחק ככה". קמתי על רגלי והתקדמתי לעבר האוהל שלי ושל סביטה.
"הכל היה הצגה" מלמלתי שניה ליפני שניכנסתי.
סביטה ישנה במיטה שלה. באוהל היה חשוך. הדלקתי נר קטן והנחתי אותו על השידה ליד המיטה שלי בזמן שהחלפתי את בגדי הרטובים. לבשתי את השמלה האפורה והדקיקה שלי ששימשה ככותונת לילה בשבילי.
נתתי לעצמי ליפול לתוך הכרית שלי. הייתי כל כף מוטשת שאפילו לא כיביתי את הנר ולא כיסיתי את עצמי בשמיכה.
לא הייתי בטוחה כמה זמן ישנתי אבל התעוררתי בבהלה כששמעתי קול צעדים כבדים ליד האוהל שלי. צוות העובדים שאחראי על השמירה בלילות לרוב לא עובר בשטח המחנה בלילה אלה יותר שומר ליד הגבולות-השדים בטח נעולים בתוך קרונותיהם עכשיו . מי זה יכול להיות שהולך ליד האוהל שלי.
קמתי ממיטתי. באוהל היה חשוך וקר.
יצאתי מהאוהל והופתעתי לגלות את דון בדיוק בא להיכנס אל האוהל.
"דון?" הופתעתי.
"סיליביה" קולו היה חלש אך כעוס.
הוא שלח מבט על הצמיד שלו שניתלה על ידי.
הורדתי את הצמיד והושטתי אותו לדון. הוא הביט בי ואז חטף מידי את הצמיד ומיהר לענוד אותו.
"אנחנו חייבים לדבר" אמר וסימן לי לבוא אחריו.
הלכתי אחריו.
"לילה עם הרבה רוח" אמר לבסוף כשניכנסנו לתוך אוהל קטן שכניראה שימש כחדרו. האוהל היה מואר בשתי מנורות- אחת נתלתה בשרשרת מאחד העמודים המייצבים את האוהל והשניה הונחה על השידה שליד המיטה.
"למה הבאת אותי לכאן?" שאלתי.
"משתי סיבות-קודם כי בחוץ יש רוח מקפיאה ואני לא רוצה להיות אחראי להיצטננות שלך ובנוסף כי כאן אף אחד לא ישמע אותנו מדברים" אמר.
"או קיי" פיהקתי.
"תגידי את שפויה?!" הוא כמעט צעק.
"מה?" שאלתי בבילבול.
"אני נותן לך את הצמיד כדי שתשחררי את השד שלך ותדברו על המרד-ומה את עושה עם זה משחררת את שלושתם?!" הוא דיבר מהר.
"מה ? לא! אני שיחררתי רק את השד- אין לי מושג מי שיחרר את השניים האחרים" אמרתי.
"מישהו אחר שיחרר אותם?" שאל בפליאה.
הנהנתי.
"איפה את והשד הייתם? חיפשתי אותך ואותו בכל מקום אחרי המופע!" אמר.
"אני…הוצאתי אותו" היססתי.
"ברור לי שהוצאת אותו מהכלוב אבל מה אחרכך" הוא גילגל עיניים.
"לא הבנת אותי" אמרתי " הוצאתי אותו מגבולות המחנה".
דון גילגל את עיניו פעם נוספת.