קרקס השדים-חלק י'א

העיר היתה קטנה ומלאה בסמטאות אבן צרות ומפותלות, הרבה מדרגות עולות ויורדות, וריח מלוח של ים.
כל מטר הוצב פנס תאורה ובו להבה קטנה וכתומה.
"הייתי פה ליפני הרבה זמן" אמר השד "אני לא זוכר בדיוק איך מגיעים למקום הזה אבל אני רוצה להגיע אליו שוב".
"חח איזה מקום?" שאלתי מנסה לעמוד בקצב שלו.
הוא הלך כל כך מהר מושך אותי אחריו. הוא לא חשב כלל לאן לפנות, לא פעם מצאנו את עצמינו במבוי סתום ואז נאלצנו לחזור את כל הדרך חזרה עד לפניה שבא טעינו. כעבור כמה פניות כאלו יצאנו לכיכר גדולה, במרכזה הוצבה מזרקת אבל גדולה. האורות של פנסי הרחוב ושל התאורה מחלונות הבתים והחנויות שהקיפו את הכיכר השתקפו במים וגרמו להם לנצנץ.
זה היה מראה מדהים.
"וואו" לחשתי. השד הביט בי וחייך.
"בואי" אמר ומשך אותי להיתקרב למזרקה עוד יותר.
התיישבנו על קצה המזרקה.
"ו עיר קטנה ורוב האנשים בטח נמצאים במופע הקרקס עכשיו" אמר "אזל אל תטעי, בדרך כלל הכיכר הזאת מלאה באנשים ושדים".
"אתה אמרת שאמא שלך היתה מביאה אותך לכאן" אמרתי.
מבטו היתמקד במים המנצנצים. "כן" אמר כמעט ללא קול.
"למה? מה היה כל כך מיוחד דוקא בעיר הזאת?" שאלתי.
"אני לא יודע, הייתי קטן, היא היתה משאירה אותי כאן אצל אישה אחת לכמה שעות ואז חוזרת ולוקחת אותי חזרה" הוא שיחק בידו עם המים "ככה היה פעם שבוע במשך שנתיים".
"ומה קרה אז?" שאלתי. יכולתי לראות מתנועות גופו שלסיפור הזה יהיה סוף עצוב.
"יום אחד היא פשוט לא חזרה" הוא ענה ומיקד את מבטו בי.
"היא- היא נטשה אותך" שאלתי ומיד הצטערתי על כך. נראה היה כאילו פגעתי בנק רגישה.
"אני לא בטוח" ענה "היא נורא אהבה אותנו, אותי ואת אחי".
"יש לך אח?" הופתעתי"איפה הוא? יכול להיות שבעיר הזאת?".
לפתע השד חייך והתיז עליי מים מכף ידו.
"יש לך יותר מידי שאלות" אמר.

ואז הגיע החלק שבו השד שאל את השאלות. הוא שאל על הכל ועל כלום בו-זמנית. כאילו סתם מחפש לתת לי על מה לדב רכדי שלא אחזור לנושא על אימו ואחיו. זרמתי עם מחשבתו ועניתי על שאלותיו.
כעבור שעה בערך כשכניראה ניגמרו לשד השאלות הוא החליט שזה הזמן להראות לי עוד מקום.
כעבור כמה דקות של הליכה הכענו לגשר אבן קטן שנבנה מעל תעלת מים דקה.
"אל תתני למראה של המים לבלבל אותך" אמר בעודנו נשענים על מעקה המתחת של הגשר.
"הם יפייפיים" אמרתי "בדיוק כמו המים במזרקה".
"כן, רק שכאן אין להם תחתית" אמר.
"אגם בלי תחתית" מילמתי "נשמע יפיפה ומפחיד בו-זמנית".
"למה שיחררת אותי?" שאלתו היתה מהירה ומפתיעה.
"חח למה אתה מתכון? אתה עזרת לי אז אני עזרתי לך" אמרתי בחיוך מזויף.
נזכרתי בדבריו של דון. אם יגלה ששיחררתי את השד מבלי להוציא ממנו מידה על המרד יכעס. אבל גם לא יכולתי לישאול את השד- במיוחד לא אחרי מה שסיפר לי כשישבנו על המזרקה.
"אני לא טיפש סיליביה" קולו התכשח והוא נעמד מולי. ידיו נשענו על המעקה, כל יד
בצד אחר ליד גופי. הוא חסם לי את המעבר וידעתי שהיתנגדות מיותרת.
"יכולת לשחרר אותי מהכלוב- זה היה מס]פיק טוב כדי לגמול לי על כך שהצלתי את חייך. את נתת לי לצאת מהגבול. יכולתי להרוג אותך באותו הרגע ואת ידעת את זה-" אמר אבל אני קתעתי את דבריו.
"-אולי יצאת מהגבול אבל הכוחות שלך עדין-..".
לפתע ידו תפסה את צוארי בחוזקה. עינינו ניפגשו ואני הרגשתי אך אני מתקשה לנשום יותר ויותר בכל שניה שעוברת.
"את לא מבינה? גם בלי הכוחות שלי יכולתי להרוג אותך- רק למחוץ, לשבור את צוארך הקטן והדק!" כשהוא אמר את זה קולו נשמע כה מתאמץ להישמע מאיים. אפילו בהגזמה. ואז הבנתי, הרגשתי שאני כן יכולה לנשום וראיתי שההצגה שלו לא משפיע עליי.
כמעט יכולתי לחייך והרמתי את ידיי. שילבתי את אצבעותי סביב פרק ידו המחזיק בצוארי ובידי השניה ליטפתי את לחיו.
"אני לא פוחדת ממך" לחשתי "אתה לא המפלצת שאתה מנסה להיות".
ראיתי את אישוניו מתרחבים ומבטו הופך מכועס לרגוע.
אחיזתו בצוארי נהפכה לעדינה יותר והועברה לעורפי. הוא השעין את מצחו על מצחי ויכולתי להרגיש את נשימותי הקצרות על אפי.
ענינו היו עצונות. לא יכולתי לתאר את הרגע הזה כיותר נכון ממה שהוא היה.
יכולתי לשמוע את הרעד בקולו "אם את לא תפחדי ממני את תפגעי" אמר.
"לא" לחשתי כמעט בלי קול. יכולתי להרגיש את ידו השניה עוטפת את מותני מצמיד אותי את המעקה המתחתי. באותו הרגע הכל היה שקט- הכל חוץ מקול נשימותינו ומדפיקות ליבי.
כמעט יכולתי להרגיש את שפתינו נוגעות. הלב שלי הלם בחוזקה,ידיי התכווצו ומחצו בתוכן את ידיו שבכלל לא שמתי לב שאני עדין מחזיקה.
.
לפתע נשמע קול מוזר- כמו של חפץ עף, צליל דק אבל חד. באותו שניה, עוד ליפני שיכולתי להבין מה קורה פניו של השד התרחקו משלי, ידיו התהדקו סביבי והוא זינק כמה מטרים אחורה מושך אותי אחריו. נשצע קול של פגיע במשהו מתחתי. שנינו התגלגלנו על רצפת הלבנים של הגשר.השד התעשט מהר וקם על רגליו. הוא משך בידי ועזר לי לקום. קול הפיצוץ עדין הדהד באוזני. כשהעשן התפזר ראינו את שני השדים שהשארנו נעולים בכלובים. הם עמדו כמה מטרים מאיתנו. בידיהם חרבות ועל צואריהם לא היה הקולר שלוסם את כוחותיהם.
"מה קורה פה?" מילמתי. השד משך בידי והציב אותי מאחוריו.
"יש בעיות?" שאל.
השד שדומה לחצי פנתר שחור שאג והביט בי.
השד בכתום חייך וקיפץ את אגרופיו, מתוכם כאילו יצאו שתי בועות סגולות שניראו כמו כדורי ג'לי.
"מה זה?" לחשתי.
"הכוח שלו" ענה השד בשקט והידק את אחיזתו בידי.
"אבל איך.." עוד ליפני שסיימתי את השאלה הוא זרק את שני הכדורים לעברינו. השד משך אותי אחריו שניה ליפני שהם נחטו והתפוצצו על הקרקע לידינו.
"רוצי" פקד. רצתי אחריו. יצאנו משטח העיר והני השדים בעבותינו. התחמקנו מהפצצות שזרק לעיברנו השד הכתום, השד השני שדומה לפנתר כמעט הצליח לתפוס אותי, אבל פנייה בילתי צפויה גרמה לו להחליק ובכך הרווחתי כמה שניות נוספות להגביר את מהירותי ולברוח.
רצנו בשטח הפתוח, שם כבר לא היו בנסי הרחוב, הדבר היחיד ששימש לנו כתאורה היו הכוכבים, הירח התחבא מאחורי קבוצה של עננים, כך שהאור בבירור לא הספיק.
שנינו עצרנו כניתקלנו בעוד מבוא סתום. הפעם זו לא היתה חומת אבן, אלה הקצה של האי. צוק גבוה ומתחתיו מים שחורים ללא תחתית.
שני הדים נעצרו מולינו ושניהם עם אותה הבעת פנים מחייכת.
"אתם משוחררים" אמר לפתע השד "אין עליכם קולר והחותם על הגבולות כבר לא חל עליכם. אתם יכולים לברוח, לעזוב אותנו בשקט".
השד שדומה לפנתר ציחקק "ניראה לך? אחרי כל מה שעברנו במהלך שהותינו בקרקס, נראה לך שנעזוב בלי נקמה-ועוד אחרי שהטיפשה הזאת הסגירה אותנו!".
"נו בחייך" התפרץ השד ונימה של ציניות נשמעה בקולו "מי לא היה מסגיר את שני השדים שניסו לפוצץ אותו בתוך קרון של רכבת".
אני לא יודעת אם זה היה הביטחון שהפגין בדבריו או אולי העובדה שמה שאמר באמת היה מצחיק אבל חיוך מהיר עלה על פני.
השד הכתום הוציא את חרבו ןכיוון על השד ואילו השד שדומה לפנתר נעמד על ארבע ונעם.
"טוב" אמר השד ונעמד מלפני. חולצתו נמתחה על גבו והגדישה גב קשה וחטוב. לא הבנתי למה דוקא בזמן הזה זה מה שאני חושבת עליו ויותר מזה כעסתי על עצמי שלא היתה לי שליטה על המחשבה.
"אז אני מניח שאני אצטרך להבהיר לכם את הנ'ק שלי בצורה אחרת, אחת כזאת שאת תבינו" אמר בעודו נעמד לעמידה של זינוק ומקפץ את אגרופיו.
השד הכתום תקף ראשון והשד רץ לעברו מתחמק מהנפת החרב שלו ומיד מזנק על הפנתר. הוא הכניס אגרוף בין עיניו ואז בעיטה שגרמה לפנתר להיתגלגת כמה מטרים על האדמה.
הרגשתי את בירכי רועדות. שנאתי את עצמי על כך שהרגשתי את הפח הזה. על כך שאני כל כך חסרת תועלת ברגע זה. ליפני שיכולתי להתעשט משהו דחף אותי והפיל אותי לקרקע. זה היה הפנתר. עיניו הצהובות התמקדו בי ועישוניו נהפכו לכל כך קטנים שכמעט ואי אפשר היה לראות אותם.
"עזוב את הילדה" פקד השד הכתום. מזוית העין ראיתי את השד יושב עליו וחונק אותו. חרבו של השד הכתום הונחה כמה מטרים ממנו והאו לא יכול היה להגיע אליה.
"היא הלשינה עלינו" אמר הפנתר ופתח את לסתו בעוד מתקרב אליי עוד ועוד.
"קודם נתפל בשד הזה! את הילדה נוכל להרוג אחרכך-אל תדאג אני אתן לך לעשות את זה".
ברגשתי את החיורון עולה לפני למשמע גברים אלו.
הפנתר זינק על השד ושיטח אותו על הקרקע, השד הכתום קם ממקומו ולקח את החרב.
הוא התקרב לעבר השד והניף את חרבו.
קמתי ממקומי וזינקתי על גבו של השד הכתום. הלמתי באגרופי על ראשו ובעטתי בבטנו.
הוא הפיל אותי מגבו והעיף אותי הצידה. נדהמתי לגלות כמה כוח הוא הפגין מבלי אפילו להיתאמץ. משהו שהרשים אותי והפחיד אותי באותה המידה.
מזוית העין ראיתי את השד מעיף מעליו את הפנתר ומזנק על השד הכתום. הוא העיף אותו בביטה אחת מה שנתן לנו כמה שניות. הוא עזר לי לקום והביט בעיני.
"סיליביה- אני צריך שתשחררי אותי" אמר.
"מה?" הייתי מבולבלת.
"את הקולר! תשברי את החותם!" אמר.
שני השדים כבר התעשטו ורצו לעברנו עוד הפעם.
"מהר נו!" הואפקד ועוד ליפני שביכלל הצלחתי להבין במה מדובר השד הודף בחוזקה על ידי השד הפנתר.
השד הכתום התמקד בי. הוא הניף את חרבו לעברי. באופן אוטומטי הצלחתי להיתחמק משתי הענפות הראשונות ובענפה שלישית זזתי מאחור מידי והוא הצליח לחתוך טלטל משיערי.
התנשפתי בחוזקה והשד חייך.
"מתעייפת אהה?" צחק.
"ביכלל…לא…ואתה..?" שאלתי בהיתנשפות.
הוא זינק לעברי פעם נוספת והפעם לא היססתי. התחמקתי ממכתו ומיד בעטתי בבטנו. השד הכתום התקפל מעט ובאותה שניה הבנתי שמיותר להילחם בו. לא הביס אותו בחיים, הוא חזק מידי- גם מבחינה פיזית וגם מרמת הכוחות שלו.
במקום זאת זינקתי אל מאחוריו ובעתי ברגלו מה שגרם לא להיתקפל באופן אוטומטי.
הוא נפל על האדמה ואני הוצאתי מידיו את החרב.
רציתי לקרוא לשד, רציתי לזרוק לו את החרב שיוכל להילחם איתה בפנתר אבל אז הבנתי שאני לא יודעת את שמו. היססתי יותר מידי והשד הכתום התנפל עליי שוב.
מרוב בהלה יכולתי רק להיסתובב ולרוץ לקצה של הצוק. שם מעדתי והחרב עפה מידי ונפלה מהצוק.
"ללאאא!!" צעק השד הכתום "את יודעת מה מאמצים השקענו כדי להשיג את החרב הזאת?!" הוא זעם.
לפתע השד הכתום הודף עצידה על ידי השד. ראיתי את הפנתר צולע לכיונינו כשדם יורד מפיו ומאפו ואחת מרגליו מעומקמת בצורה לא רגילה.
הבטתי בשד נלחם בשד הכתום. תנועותיו היו כה חלקות ומהירות, כה מדויקות. הוא יכול היה להרוג אותם אבל משום מה בכל פעם הוא פוצעה אותם ועובר לאחר, אבל למה?…
יכול להיות שבגללי? יכול להיות שכשהוא רואה שאני בסכנה הוא עוזב את השד שאיתו נלחם ועובר לשד שתוקף אותי? הוא…הוא מגן עליי?….
הפנתר התקדם לעברי, מוציא את תפריו ושואג.
יכולתי להרגיש את הקצה של הצוק עם עקביי. חיי תלויים עכשיו בשיווי המשקל שלי, וניראה היה כאילו כל רגע הוא מידרדר.
יכולתי להרגיש לחץ לא ברור בראשי. כאילו משהו ממלא אותו. כמו ערפל, משהו אטום ולא ברור. קול מוכר נשמע באוזני.
'תתקפי ראשונה' אמר הקול. ואז זיהיתי אותו. זה היה קארלוס. הוא הופיעה בראשי עוד הפעם. בדיוק כמו בפעם שהשד ניזה לעקם את ידי.
השד הפנתר זינק לעברי בפה פתוח חוסף ניבים חדים וארוכים שמוכנים לשסעה את גרוני. קיפצתי את ידי לאגרוף והתחטתי אותו הלסתו של הפנתר.
עשיתי מעד קדימה ונפתי את ידי מול עיניו. הפנתר נרתע לאחור והמיעה זעקה חייתית. היד שלי- הקור הורגש שוב, קור לא ברור, תחושה מנוגדת לגמרי בהתחשב בעובדה שהיד שלי מחוסה בלהבות, להבות שהותירו כוויה על לסתו של השד.
הלב שלי דפק בחוזקה. פחדתי ממה שקורה איתי. לא יכולתי לשלוט על הופעת הלהבות על ידיי וגם לא יכולתי לשלוט על העלמותן.
הפנתר ניזהר לא להיתקרב אליי, הוא הבין שבתנופת יד אחת אני יכולה לשרוף את כולו.
"הלהבות האלו" מלמל "קארלוס" הוא זרק את המילים כאילו היו קללה.
מהצד ראיתי את השד הכתום שוכב על הקרקע ללא תזוזה ומעליו השד. הוא קם והביט בי.
השד הכתום עדין לא זז. נראה היה כאילו הובס סופית.
לפתע כבו הלהבות על ידיי והאור הכתום שבקע מיהן נעלם גם הוא.
הפנתר שאג וזינק עליי "לא כל כך מגניבה עכשיו אהה?".
הדבר האחרון שראיתי ליפני שנידחפתי מהצוק הוא את השד רץ לעברי אבל רגלו ניתפסת על ידי השד הכתום שפתאום חזר להכרתו.
הנפילה היתה מהירה, הרגשתי את הלב שלי שוקע בתוכי ונעלם. לא יכולתי אפילו לצעוק.
ואז?
ואז שותקתי מהקור של המים.