קרקס השדים-חלק ה׳

מה הבעיה שלך?״ שאלתי
״אני חיה חופשית. קצת קשה לי עם כל ה…הכלאות האלה״ הוא אמר וסרק את הכלוב מסביבו.
״אתה הבאת את זה על עצמך״ שילבתי את ידי.
השד התקרב אליי אך הפעם לא זזתי. לא רציתי להראות לו כאילו אני פוחדת או נרתעת ממנו.
הוא התקרב, הניח את ידיו על שני סורגים ותחב את ראשו ביניהם. פניו היו קרובים אל פני בצורה מרתיע שהייתי חייבת לעשות צעד אחורה.
״את דוקא די יפה כשאת לא מזיעה או מעולפת או מעלה את היד שלך באש״ הוא הציק לי.
״מה אתה רוצה?!״ היתפרצתי.
הוא רק גיחגח.
״מה מצחיק?״שאלתי כאילו נעלבת.
הוא הפסיק לצחוק והסתכל עליו. עיניו ניראו כמו שני להבות קטנות באפלה של הלילה.
״זה באמת עונש אכזרי…״ הוא אמר ומבטו התמלא בעצב ואז חייך פתאום והשלים ״לראות אותך כל יום״ ואז הביט בי והיתפקעה מצחוק.
״על מה נאנשת בכלל?!!״ שאלתי.
הוא הפסיק לצחוק ומבטו השתנה למבט רציני ואז חייך חצי חיוך שחשף גומת חן אחת בלכי ימין.
״בואי רק נגיד שהישתמשתי בכוחות שלי לא למטרה טובה כל כך״
״מה עשית?״ שאלתי הפעם כמעט בלחישה
״יותר מזה אני לא אגלה לך״ הוא חייך בערמומיות
״למה?״ היתעצבנתי
״כי בא לי לעשות לך דוקא״ הוא צחק שוב.
״איזה כוח בכלל יש לך?״ צעדתי קדימה בעצבנות ״בטח כוח ממש עלוב אם לא הכניסו אותך למופע״
״או שאולי ממש מסוכן ״ הוא קטע אותי.
עניו היו מרוכזות בי ומבטו עמוק ומהפנט.
״מה הכוח שלך?״ שאלתי כמעט בלחש
״תשחררי אותי ואגלה לך״ אמר
״אין סיכוי״ עיקמתי את פרצופי.
מבטי עבר אל ידיו המחזיקות את הסורגים ואז אל ידו החבושה.
הרגשה של כאב פנימי הציפה אותי מהמחשבה שפגעתי בו ככה- שרפתי את ידו וזה הרבה יותר מחתך או סריטה זו צלקת.
״אל תתרגשי מזה, אני שד-אצלי זה לא כמו אצלח מחר לא ישאר על היד שלי סימן ממה שעשית״ אמר כעבור כמה שניות וקטע את מחשבותיי
״רגע אחד״ קפצתי פתאום ״למה התכוונת כשאמרת במופע ׳כמו לכל אחד׳ ? למי עוד זה קורה? אתה יודע מה זה?״
״אגלה לך אם תשחררי אותי״ הוא אמר עוד הפעם.
״לא אשחרר אותך וזה סופי!״
״או קיי אז אני לא אגלה לך מאיפה האש ההיא הגיעה״ אמר והיתרחק ממני. הוא עשה כמה צעדים אחורה ואז נשען על הסורגים בצד השני של הכלוב.
הרגשתי את הכעס עולה בתוכי. כעס כלפי השד המטופש הזה, כעס כלפי אבי ואפילו משום מה כעס כלפי סביטה שלא חיכתה לי מחוץ למשרדו של אבי ובגללה אני עוברת את כל זה עכשיו.
היתרחקתי גם אני מהכלוב והסתובבתי. יכולתי להרגיש את מבטו עוקב אחרי כשהלכתי חזרה לאוהל.

ביום למחרת היה כל כך הרבה עבודה לקראת המופע של הערב. סביטה הרגישה לא טוב לכן קיבלה פטור מללכת למופע בערב אבל אבל אני הייתי חייבת. היא השאילה לי את אחת משמלותיה. זו היתה שמלה בצבע ורוד אפרסקי עם שרוולים המגיעים עד המרפק וחצאית רופפת המגיע קצת מעל הבירכיים.
״הלוואי עליי הגיזרה הדקה שלך״ אמרה סביטה לפני שיצאתי מהאוהל ״עליי שמלות כאלה פשוט לא נראות טוב״

לראות את אותו מופע בפעם השניה היה פחות מלהיב אבל נסבל. חשבתי על מה שאבי אמר בערב הקודם, על המרד המתקרב.
אצלינו במימד מרד פירושו רצח עמוני. זה לא מרד אם נשארה נפש אחת חיה מקבוצת הנמרדים.
לפתע באחד מהנאמברים של שדי האור ראיתי צללית שחורה מתהלכת מתחת למושבים המדורגים שנמצאו מולי.
קמתי מיד ממקומי והלכתי לכיוון הצללית. מי ירצה לטייל מתחת לשטח הבמה והמדרגות באמצע המופע-אולי רק מישהו שמנסה להיתחבא.
מתחת למתחם המושבים היה חשוך ומאובק. רק כמה טיפות של אור פילסו את דרכן דרך רגלי האנשים היושבים מעליי.
מלמלע הקול של המופע נשמע יותר אטום אך גם יותר חזק.
ראיתי במרחק משהו זז והלכתי בעקבות התזוזה. המשכתי ללכת עוד ועוד עד שכבר לא יכולתי לראות את הדמות שראיתי מקודם.
שמעתי קול רחש מאחורי ומשהו נגע בי וסובב אותי.
זה היה השד.
״מה אתה עושה פה?״ ניבהלתי
״מה את עושה פה?״
״אני ראיתי״ אולי לא כדאי שאספר לו על המרד. שלא ישאב רעיונות.
״סתם.. סקרן אותי מה יש מתחת לבמה ולמקום שבו כולם יושבים ״ שיקרתי.
הוא צימצם את עניו כלא מאמין.
״ומה אתה עושה כאן?״ יכול להיות שהוא הצל שראיתי??
״ראיתי אותך יורדת לכאן אז באתי אחריך״ הוא חייך
״אתה מה? למה?״ היתפלתי.
״זה נראה יותר מעניין ממכירת פופקורן לבני האנוש הסנובים האלו״
״ואתה מצפה שאני האמין לזה?״ הנחתי את ידי על מותניי
״יש לך בעיה עם אמון את יודעת?״
״אל תתחכם ותחזור לעבודה שלך״ פקדתי
״ואם לא? את יודעת דוקא נחמד פה, ריק כזה ״ הוא עשה צעד אליי כך שגופינו היו קרובים ואז עוד צעד ואני מיד נסוגתי אחורה ״מרוב כל הרעש של המופע אפשר לפוצץ פה פצצה ואף אחד לא ישמע״
הוא עשה עוד צעד קדימה ואני עוד אחד אחורה.
״דרך אגב מה אמרת השם שלך?״ הוא שאל. משהו בו הפחיד אותי אבל גם נתן לי תחושה שאני לא צריכה לפחד.
״סיליביה״ עניתי ״מה שלך?״
״אני אף פעם לא מגלה את השם שלי״ הוא עשה עוד צעד קדימה ואני גיליתי שאין לי לאן לעשות צעד אחורה, גבי ניצמד לקיר.
״אתה אף פעם לא מגלה שום דבר״ אמרתי
״רק אם נותנים לי משהו בתמורה״ הוא השעין את ידו האחת על הקיר ליד ראשי ובידו השניה תפס קבוצת שיער שנחה על כתפי.
״משהו בתמורה?״ צימצמתי את עיניי
״תשחררי אותי״ הוא כמעט לחש. לא יכולתי לשמוע מרוב כל הרעש אבל ראיתי את תנועת שפתיו.
״לא״ הדפתי אותו מפניי.
״אני נותן לך את המילה שלי שלא אפגע בך- אני רק רוצה שתורידי את החותמת מהקולר״ הוא אמר בקול מתחנן.
״למה נראה לך שאני יודעת לעשות את זה?״
״את הבת של המנהל לא?״
״ נו ו..?״ הנהנתי.
״זה אצלך בדם״ אמר ולפתע תפס את ידי הימנית.
״מה אתה עושה תעזוב אותי?״ ניסיתי להישתחרר אך לשווא
״הצמיד הזה״ אמר "הוא נותן לך את הכיכולת להציב את הגבול הקסום ההוא. אם תתרכזי את תוכלי גם להוריד את החותם מהקולר ואז אוכל לשבור אותו״
״אני לא הולכת לעשות את זה״ דחפתי אותו והשתחררתי מאחיזתו.זרקתי לעברו מבט כעוס ועליתי חזרה לשטח הבמה ומקןמות הישיבה.