קריאה | 7(אורינוש, אחרון)

ירח מלא.
אני מסתכל עליה. היא מורה לי במבט. אני חותך בעזרת סכין חלק קטן בווריד, אנכי, כדיי שלא אדמם למוות.
היא עוצרת את הדם שלי ומובילה אותי לחצר.
בהנפת אצבע אחת, כל העפר והחול נספגים באוויר ונעלמים. כל מה שנותר הוא סמל קל, שהיא נעמדת במרכזו.
היא מפסיקה לעצור את דמי.
הוא מטפטף ונספג באיור המוזר.
דמותה עולה לאט לאט ובמשב רוח תחתי ודי מוזר, נופל גופה החדש ארצה. עיניה עצומות. היא מעולפת.
אני מרים את גופה ולוקח אותה פנימה.
אני מניח אותה על הכורסא, ומחליט לבשל משהו לרגע שבו תתעורר.
היא לא התעוררה.
לא ביום למחרת, וכך גם לא ביומיים למחרת.
כאשר פקחה את עיניה, ביום השלישי, עיניה תפסו צבע אדמדם ובלתי מוסבר.
"רצית לדעת מי אני?" היא שואלת. היא מתקדמת אל עברי. אין לאן ללכת, אין כיצד להימלט.
" אני נצר למשפחת שדים. נרצחתי, ואתה החזרת אותי לחיים. קוראים לי… אורין" היא אומרת. מצהירה. אני מחייך בלחץ.
"זה נחמד…" אני ממלמל בהיסוס. ברגע, עיניה נעשות ערבובייה עדינה של ירוק, כחול ואפור. היא מסתכלת על האוכל. הבטן שלה משמיעה צלילים.
אלוהים, כמה היא יפה.
שבועיים נוספים חולפים במהירות.
היא מתחילה להתרגל לעולם החיים, ואני מתחיל להתרגל לכוח הבלתי מוסבר שלה.
אני מסתכל עליה. היא מחייכת.
"מה?" אני מצחקק כשאני שואל את זה. היא משחקת לי בשיער באצבעות העדינות שלה.
"תיתן לי לספר אותך?" היא שואלת. אני מהסס אבל בסופו של דבר נאלץ להסכים.
חצי שעה. היא מסיימת ומראה לי את התוצאה.
זוועה.
אני מסתכל עליה ומסמן לה עם האגודל. היא מורידה אותו. שכחתי שהיא יכולה להבין.
אני מקרב את שפתיי לשפתיה. מצמיד אותן האחת לשנייה . היא מסמיקה ובסופו של דבר מניחה לי לעשות כרצוני.
כשאנחנו מתנתקים היא משפילה מבט.
"למה?" היא שואלת.
"תודה, שאת פה. ואני מקווה, שאצטרך להודות לשארית חיי" אני עונה בטבעיות.
זה התחיל מקריאה, של השם שלי, בפתח טירה שכל מה שרציתי לעשות הוא להסתתר בה.
והאמת?
אני שמח שנרדפתי,
שנבהלתי,
שהיא קראה בשמי.
בחיים לא הרגשתי כך.
ועכשיו?
כל העולם לפניי.