קריאה | 6(אורינוש)

שבועיים עברו מאז שנחשפתי לפניו.
שבועיים בהם הוא נכנס למצב ממנו הקושי לצאת היה גדול ממה שחשבתי.
אני מסתכלת עליו. אני בוחנת את התנועות החדות שלו ולא מוצאת את עצמי מבינה אותן.
"מה?! מה את מסתכלת?!" עוד פעם הפאניקה הזו? נמאס.
"תירגע. אני לא אשתמש בך, טוב?" אני אומרת. הוא רוקע ברגלו.
"לא, מה את צריכה בשביל לחזור לחיים?" הוא שואל. לא התקדם כך מאז הרגע שנודע לו. יפה.
"את הדם שלך" אני עונה. את הדם שלך, דרך טקס. אבל לא אוסיף יותר.
"וזהו?" הוא שואל בחשש והיסוס לא נורמאליים. אני מהנהנת, ואז נזכרת שהוא לא רואה אותי.
אפילו ההנהון ההוא הוא שקר לבן. אני מגחכת. הוא שומע.
"אני אעזור לך." הוא אומר. הוא מחליט בכמה שניות, דבר שהרבה מצבים שפשוט יהרוס אותו.
אני מקבלת הזדמנות. אסור לי לחשוב על דברים מיותרים.
"אתה רעב?" אני שואלת והוא מהנהן בתור כן.
בהנפת אצבע אני מתפעלת את המטבח.
הוא מתיישב על הכורסא, ושוקע במחשבות.